לא מזעזע אותי הרצח באיתמר. לא מזעזע אותי הרצח באיתמר כשם שרצח של המוני ילדים פלשתינים לא מזעזע אותי. כפי ששגרת הרצח והאונס באפריקה לא מזעזעת אותי, כפי שמותם של אלפים ביפן לא מזעזע אותי. אין לי בלב מספיק מקום להזדעזע מכל הצרות שבעולם, ובאמת שאני לא רואה סיבה להעדיף ילד יהודי על פני ילד מוסלמי, או ילד ישראלי על פני ילד יפני. כולם זרים לי, כולם לא היו קיימים בחיי לפני מותם ולא יהיו קיימים גם עכשיו. אגב, גם גלעד שליט לא מרגש אותי יותר מעצור בטחוני שיושב במתקן הכליאה ללא משפט וזכויות.

מה שכן מזעזע אותי היא הצביעות של ישראלים. לאחר עופרת יצוקה פורסמו תמונות של הילדים שנרצחו במהלך המבצע, או אז זעקו ישראלים צדקנים "געוואלד, תעמולה! מניפולציה זולה! חילול כבוד המת!". הרי איך יבינו האירופאים יפי נפש את האמת הקרה, המורכבת, הרב צדדית, אם מנופפים מולם בתמונות של ילדים מתים?

ואז קורה הרצח באיתמר. הימין הישראלי מזמזם לו "יש לי ציפור קטנה בלב" ומתכן כבר איך נכנס באמ'אמא של הערבים, איך ישיגו אישורים חדשים לבניה, איך יגידו לכל העולם "רואים, הם מבינים רק כוח, בואו נהרוג את כולם". בשלב הזה הקהל הישראלי שכח שהפצת תמונות של ילדים מתים זאת תעמולה זולה, שכן "מציאות מורכבת" זה לא רלוונטי כשרוצחים אנשים "משלנו". לאף אחד כבר לא אכפת מחילול כבוד המת. כולם עובדים במרץ על העלאת סרטונים לאינטרנט שכל מטרתם "לזעזע" ובכך, איכשהו, במהלך אנטי-לוגי, להצדיק את פשעיה של ישראל. יואו, וביבי בכלל, הוא היה מאושר עד הגג, עכשיו ישכחו לו הכל והוא יצא גיבור היום.

מאחר שנרצחי משפחת פוגל הם כבר במעמד קדושים מעונים, אף אחד לא תוהה מה עשו אותם מטורפים עם הזיות משיחיות בהתנחלות. מדוע רצו לגזול אדמה זרה? מי הוא אותו אב שהקריב את בניו על מזבח האידאולוגיה? מי היא אותה אם שבמקום להגן על ילדיה עברה לגור איתם בשטח אויב? מדוע מפעל ההתנחלות עדיין קיים? מדוע הצבא משתף פעולה עם השתלטות על בתים בחברון ומהומות שמלהיטים המתנחלים עצמם?

אבל לא, אף אחד לא יטיל ספק במדיניות של ישראל משום שהרצח מ-ז-ע-ז-ע ואי לכך יש לסתם את הפה.

טוב, אני אגיד לכם את האמת, אני לא באמת מזועזעת מהצביעות של ישראלים. אני יודעת שזוהי לא צביעות משום שלא בגלל ערכים הומאניים הם מזדעזעים. מבחינתם זה כמו משחק כדורגל: יש "הם" ויש "אנחנו", הם הכניסו לנו, אנחנו נכניס להם, אולי אפילו ניכנס בהם. ככלות הכל זה המוסר הרצחני של שתי דתות: הדת היהודית והדת הלאומית, שכאן הן שזורות אחת בשניה במן פרוורסיה ייחודית. אדם הוא לא אדם אם אינו ישראלי-יהודי, חייו של ערבי שווים פחות, מותם של ילדים פלשתינים מזעזע פחות.

ואחר כך מתפלאים שאירופאים "יפי נפש" לא מבינים אותם. כן, באמת קשה להבין לאומנים ופנאטים דתיים. קשה גם להבין רוצחים.

כל ביקור בתנב"ג מזיז אצלי משהו בלב, אם אני לא זו שטסה אז המקום מעורר בי ערגונות. מזל ששיפצו את טרמינל 3, אחרת הייתי פורצת בבכי למראה הבנין הישן כפי שהוא היה בשנות ה90: קומה ראשונה, יציאה אחת להמראות ולנחיתות, דלפקים צמודים וחדר עם קירות שקופים בו מדרגות עולות לביקורת דרכונים; קומה שניה, דיוטי פרי, אולם המתנה, דוכן ממתקים ועיתונים, דוכן קריסטלים, חנויות מול החלון הענק שמשקיף על המטוסים, מסדרון אפלולי עם טלפונים ציבוריים ובסופו שירותים. החוץ של הטרמינל הישן נראה כמו כניסת ההמראות של הטרמינל החדש, זה בעצם אותו איזור, נדמה לי. עדיין עוגנות שם מוניות, אנשים חוצים עם עגלות עמוסות במזוודות, רק שפעם זה היה נראה יותר כמו התחנה המרכזית, וגם הדקלים בכניסה נעלמו לאנשהו.

לפנות בוקר נסעתי להחזיר את ההורים שלי מהסקי. שכחתי ללכת לישון טרם הנסיעה, הייתי עסוקה בתרגיל מחשבתי שקראתי באחד מהבלוגים הפופולריים. זה מטריד אותי במידת-מה שיש לי מוטיבציה להתעמק בדברים שמעניינים אותי רק כאשר אני מוכרחה להתעמק בדברים שלא מעניינים אותי. אומנם אני מפנטזת הרבה על חופשה שאותה אוכל לנצל לפעילות תרבותית ואינטלקטואלית נמרצת, אך כאשר מגיעות אותן חופשות מיוחלות הפעילות שלי מסתכמת בגירוד האשך (מטאפורית). אני חושבת שהתמונה הזו מבטאת בדיוק רב את התופעה:

זה מתקשר לדיסוננס שקיים אצלי בהקשר ל"עניין". אומרים שצריך ללכת ללמוד מקצוע שמעניין אותך, בלי שיקולים של כסף ויוקרה. זה קטע כזה של מימוש עצמי וייעוד, אני מניחה. תכלס, נשמע הגיוני. לולא הייתי מכירה את עצמי. אני תמיד תמיד שונאת את מה שמכריחים אותי לעשות. אפילו אם זו מסגרת שבחרתי להיות בה, אפילו אם זה קורס שאני נרשמתי אליו. אני שונאת כל דבר שהופך למטלה. אז מה עושים? חורקים שיניים ועושים את מה שצריך, גם אם לא רוצים, גם אם זה משעמם טילים. למען האמת זה לא כזה מדכא כפי שזה נשמע, אני צריכה את הקטליזטור הזה. אני צריכה להמציא לעצמי כל הזמן עיסוקים שנואים ומטלות מעצבנות בשביל שאוכל לברוח לדברים המעניינים באמת. אני אכעס על עצמי על שאינני ממוקדת מטרה, על זה שאני לא משקיעה ממיטב מרצי בשיפור ההישגים, אך במרתפים אפלים במוחי אחגוג על העניין המחתרתי שלי בכל נושא צידי שגיליתי בו עניין. ככה זה עובד אצלי. מפגר משהו.

אז החגיגה המחתרתית נמשכה לה אל תוך השעות הקטנות של הלילה, ככה שלא ידעתי אם יש בכלל טעם ללכת לישון. נימנמתי שעה בכל זאת. אחר כך קמתי אל הקפור ואל האוויר הנקי שאחרי הגשם. בלילה העמוק הזה הכל נראה כמו הזיה: השדות, שביומיים האחרונים התגדשו בירוק ונתנקדו בצהוב של חרציות ואדום של כלניות, צבועים בשחור, אור פנסים כתום מאיר רק על הכבישים ומוניות טסות משמאלי. משטרות תנועה צצות מדי פעם, מסירות את השיכורים מהכביש. הנה אני כבר ליד פארק המיחזור חיריה. פארק הפאקינג מיחזור. זה לא פארק, זה מסריח כמו מוות. למה הם קראו לזה פארק? WTF?! כביש 1, הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר. לא, אנחנו לא טסות לשום מקום. עוד מעט נחזור הביתה, לישון.

שכבתי בפיג'מה מתחת לשתי שמיכות, עדיין קצת רועדת מקור, עדיין עם קצת אדרנלין. מהעלטה בוקעים קולות של החתול מספר משהו לאמא שלי. יש לי הגשה ביום ראשון - שם סיימתי כמעט הכל, והגשה ביום שלישי. מחר אעבוד על ההגשה של יום שלישי. אבל קודם לישון. לישון. מסתובבת לצד השני ומתכרבלת. לישון.

חלמתי שאני מתעוררת בשדה של פרחים מתחת לאורה הרך של השמש והאוויר הקריר של אחרי הגשם. סביבי היו פרחי תלתן, כלניות, בבונג, צבעונים, ורדים ופרחים אחרים שאני לא מכירה את שמם, אבל יכולה לצייר למי שיבקש. הם צמחו בערוגות, כמו באי מרגרט שבבודפשט או בארמון שנבורן בוינה, רק שהפעם אני שכבתי בתוכם והם ניגנו מעלי, ממזגים את צבעיהם וניחוחם במשב הרוח. רציתי לצלם את כל זה, אבל איכשהו במהלך החלום הצלחתי להביא מצלמה רק במחצית השניה של היום, וכשחזרתי לשדה שלי גילית שכמעט כל הפרחים שלי התייבשו והפכו לשדה קוצים. רק שיח ורדים אחד וכמה צבעונים עמדו, נאבקים בקמילה המהירה שהמיתה לי את כל הפרחים. ניסיתי לצלם את מה שנותר, אך הפרחים התייבשו לי מול העיניים, לפני שהספקתי לכוון את המצלמה.

בסוף לא נשאר כלום מהשדה.

מזג האוויר בחוץ עדיין נפלא.

אני מסיימת את היום שלי בדרך כלל במעבדת המחשבים. יושבים שם כל מיני סטודנטים שעומלים על מטלות ופרוייקטים, מקשקשים בינהם, משחקים במחשב, גולשים לפייסבוק, בוכים על מר גורלם. בחוץ כבר חשוך, באוניברסיטה כבר אין הרבה אנשים כי יום הלימודים הסתיים, אבל המעבדה עובדת 24 שעות ביממה, האורות דולקים בה ותמיד מאכלסים אותה כמה סטודנטים שלא ממהרים הביתה. אני אורזת את הדברים שלי, צריכה לזוז. עושה לוג אאוט מהאובונטו המעצבן הזה שלא זז וכל הזמן קורס, אומרת שלום, לוקחת את התיק. המסדרון שביציאה מהמעבדה מרוצף או אולי יש לומר מבוקע על ידי איזו יצירת אומנות שנויה במחלוקת: שקע משורטט בצורה של "טנגרם" מאורך, ממולא חול, על החול מונחים חלקי לוח אם ודיסקים, וכל העסק מכוסה בזכוכית בשביל שיהיה ניתן לדרוך עליה. שוב הם לא הצליחו עם יצירת האומנות. גם הבניינים באוניברסיטה מכוערים: סגנון קומוניסטי עם בטון חשוף, והקפיטריה נראית כמו שירותים ציבוריים. לפעמים נדמה לי שהפקולטה למדעים מדוייקים עושה כל מאמץ להיות הכי מכוערת באוניברסיטה. יותר ממדעי החברה או רפואה או מדעי הרוח או משפטים. כל מהותה צועקת: "לא חשובה לי אסתטיקה, חשובה לי תשובה נכונה, שמישות, יעילות, ייצור, ייצור, ייצור".

אני מתניעה את האוטו בחניה שכבר כמעט התרוקנה, בוחרת לי דיסק לשמוע בנסיעה. בנסיעה הקצרה לסטודיו, זה הצ'ופר שלי היום. זה לא שאני לא עייפה, אבל אני חייבת לשנות אווירה. כמה אפשר לשבת במבנה המכוער עם אנשים מכוערים מול מערכת הפעלה מכוערת? אני מגיעה לסטודיו, כמה בנות בטייץ חולפות לידי. את פני מקבלת המזכירה הבלונדינית הגבוהה שעוד ממבט ראשון זיהיתי בה את החן המלכותי השלו הזה, והיא ממש יפה, מסוג הנשים שאת מסתכלת עליהן ומתמלאת רגשי נחיתות; אבל אלו לא רגשי נחיתות שגורמים לי לברוח בבכי אלא להשאר ולהשתדל להיות יפה גם כן. הסטנדרטים במקום הזה מתחלפים. האנשים במקום הזה חטובים, רזים, זקופי קומה, בריאים. אני בוהה באחד מהחלונות שמשקיפים לחדרי האימון, מבטי עוצר על שרירי השוק של אחת הבנות, איך הוא מתכווץ, נרפה ונמתח; אחר כך אל המותן והגו הארוך; לשכמה ולזרוע שמונפת אל על, ואל השערות הסוררות שנדבקו לעורף המזיע. כל הבנות אסופות שיער, לבושות במה שנוח אבל גם במה שמאפשר לראות היטב את עבודת הגוף. במקומות אחרים זה אחרת: נפוצה התופעה של מתאמנות שמשקיעות באאוטפיט סקסי עד כדי מכנסיים קטנות מדי, המון דאווין, שיער פזור וביצועים לא מרשימים בכלל. הן רוצות לעשות רושם, הן רוצות לחיות בסרט איך הן עכשיו יפילו לריצפה את כולם עם המכנסיים שנופלות להן מהטוסיק והמחשוף האימתני, אבל זה ממש, אבל ממש, לא עושה רושם. היופי האמיתי הוא האתלטיות של הגוף, הוא הבריאות, הוא התנועה, הוא המהות.

השעור שלי מתחיל. העבודה מתחילה. המורה מדליקה את המוסיקה והגוף מבצע את התנועות שהוא כבר זוכר, אפשר שבעמידה או בשכיבה על המזרן, אפשר שליד המעקה. הדופק עולה, השרירים מתחממים. אני מנסה לשמור על נשימה ולדייק בתנועות, לפקח על כל שריר ושריר. אני מסתכלת במראה על הגוף החלש, השמן, הרופס שלי. לעומתי המורה רזה, חזקה, ארוכה. עורפה זקוף וישר, רגליה מתרוממות לאמפליטודה גדולה וזה היה נראה כל-כך קל אילולא הייתי צריכה להאבק כל-כך הרבה בגוף שלי שרחוק שנות אור משלמות. כן, אני רוצה לרזות. כן, אני חושבת שזה יפה יותר. אבל אני לא רוצה להיות שלד כפוף מחוסר כוחות חיים שכמו היתה הילדה הזו שלמדה איתי בכיתה בתיכון, והיא היתה דוגמנית. אני לא רוצה להיות חיוורת ועייפה לאחר דיאטות מזיקות. אני רוצה שגופי יהיה בשליטתי ושאוכל לעשות בו דברים יפים, שאוכל לרקוד, שאוכל להלביש אותו בכל דבר, שאוכל לסמוך עליו שלא יבגוד בי בשעת צרה.

משום כך חורה לי העיסוק המוגזם בדיאטות. קילוגרם פחות, קילוגרם יותר, ברנפלקס, חסה ורעב. חומרים משלשלים וחטיפים דלי קלוריות מול הטלביזיה שפתוחה ב"לרדת בגדול" שם מריצים במעגלים ומשפילים אנשים שמנים, בשביל שנבין טוב-טוב שלהיות שמן זה פשע, שלהיות שמן זה רע ומגיע לאנשים שמנים כל הלעג והבוז האפשריים. זה כבר מזמן לא עיסוק ביופי או בבריאות, זה עיסוק באוכל ובהיקפים לשם האוכל וההיקפים. כולם משרתים של הסקאלה, עומדים ליד הסרגל הגדול ומודדים למי הכי קטן. עומדים בשורה על המשקל עם תחתונים ומבט מלא בושא ומצטלמים כמו במעצר. הם לא יודעים, אבל אחרי הרגע הקפוא של הצילום, של המעצר, של המחוג שמורה על המשקל – מתחיל לפעול היופי האמיתי, שהוא יופי שזוהר מתחת לכל הבגדים, ובלי כל הבגדים. הוא היופי של התנועה, היציבה ורוח האדם.

ובזמן שכתבתי את הפוסט, התחלף לו הנושא החם.

אז דיאטות, בעד או נגד?

אני נגד קיומו של הדיון הזה בכלל.