התפרסמה היום כתבה על הדרדרות לימודי המתמטיקה באוניברסיטאות: סטודנטים לא מגיעים ללימודים האקדמיים עם ההכשרה המתאימה, מעטים בוחרים ללמוד לתואר במתמטיקה, אחוזים גבוהים של נכשלים ונושרים. מנסיוני (מדעי המחשב ומתמטיקה באונ' ת"א, שנה ב') אני יכולה להגיד שזה באמת תימצות מדויק של המצב המחריד בחוג. דנתי לא מעט על הנושא עם עצמי ועם אנשים אחרים, שמעתי נקודות מבט של פרופסורים על המצב. על דבר אחד מסכימים כולם: אכן מדובר בבעיה ולא במצב רצוי של סינון.

יש לי הרבה דברים להגיד על הנושא הטעון הזה לכן התקשתי לנסח אמירה רציפה בעלת פואנטה. האמת שאפילו התחלתי לכתוב פוסטים בסגנון הזה והם מעולם לא הסתיימו. הפעם החלטתי להציג שלוש סוגיות שאולי ישפכו קצת אור על המצב הבעייתי בתקווה שתובנות נוספות אשמע מכם בתגובות.

הסטודנטים עצלנים

אני יודעת שזו הטענה הכי אינטואיטיבית והכי נפוצה. הנחת היסוד היא שאפשר להצליח אם משקיעים לכן כשלון הוא אי רצון של מישהו לעשות את הנדרש. כאן יש תופעה, לא מקרה פרטי, אלא תופעה של סטודנטים שהם "עצלנים" באופן שיטתי. אפשר לטעון שהעצלנות הזו היא נגזרת התרבות או החינוך הישראלים, אבל אם טוענים את זה יש להמשיך ולשאול מה שונה בחינוך ובתרבות הישראלית ממדינות אחרות בהן סטודנטים כן מצליחים בלימודיהם? האם אנחנו מוכנים לשלם כל מחיר עבור ההצלחה הזו (רמז: אנחנו לא רוצים לחיות במשטר טוטליטרי, לכן יש לשאת עיניינו למודלים אחרים של הצלחה)?

מאידך, אנחנו לא חייבים לקבל את הטענה שהסטודנטים עצלנים כי אין לה הרבה ביסוס והנחת היסוד שלה לא בהכרח נכונה. מי שהולך ללמוד מתמטיקה, מחשבים, פיסיקה עם מתמטיקה או כל שילוב דומה הוא לא מי שמחפש את הדרכים הקלות בחיים. הוא לא בהכרח רודף אתגרים, אך הוא יודע שיש לו בחירה בין דיסציפלינות ובין מוסדות אקדמיים, הוא גם יודע שיש לו אפשרות לא ללמוד. עדיין, אותו אדם מוכן לשלם מחיר די גבוה עבור ההכשרה או היוקרה שיקבל במסלול שבחר. זה דבר ראשון. דבר שני הוא, ואם אתם לא סטודנטים למתמטיקה תאלצו להאמין לי, שהסטודנטים חורשים. מאוד נדיר לראות מישהו זורק בלימודים כפי שראינו בתיכון. הסטודנטים מגיעים להרצאות, מגישים את המטלות, לומדים למבחנים, לוקחים מורים פרטיים ושעורי עזר, קוראים ספרים בשביל להבין את החומר לעומק, מארגנים קבוצות לימודים. אחרי כל זה, הם עדיין נכשלים. אז אם מדובר פה בעצלנות כלשהי הרי שזו עצלנות ביחס למי שמשקיע 100% מהזמן ומהריכוז שלו ללימודים, אין פה מקרה של סטודנטים שלא עושים כלום במהלך הסמסטר ומתפלאים כי נכשלו. זה פשוט לא המצב.

מערכת החינוך גרועה

תראו, זה לא הגיוני להשוות את מערכת החינוך הישראלית למערכת החינוך של מדינות עם רמת חיים גבוהה יותר. אנחנו אומנם רוצים להגיד לעצמנו שאנחנו כמו ארה"ב, צרפת ואנגליה אבל אנחנו לא (על פי דירוגים שונים). מצב מערכת החינוך לא מנותק מכל שאר הבעיות הקיימות במדינה, לכן יש לקחת את הדברים בפרופורציה ולא לצרוח בהיסטריה שהחינוך מדרדר. למעמד הביניים המשכיל אבקש להזכיר: בית הספר, והתיכון בפרט, לא רק נועד להכשיר אתכם ללימודים אקדמיים; בית הספר אמור קודם כל לדאוג לכלל האוכלוסיה בשביל שגם אדם מן המעמד הנמוך יוכל לקבל תעודת בגרות, להשתלב בשוק העבודה ולפרנס את עצמו. אני לא אומרת בכך שאין למערכת החינוך כשלים ספציפיים שאינם תוצר הנסיבות. דווקא יש ואחד מהם הוא החוסר במשמעת (כיבוד מעמד המורה, עמידה בדרישות האקדמיות, התנהגות מנומסת). החברה הישראלית אומנם נפטרה מהעכבות של החינוך הטוטליטרי הרוסי שמשמעותו צייתנות עיוורת ואימה מפני כישלון, אך היא לא השכילה ליישם שיטות חינוך אחרות שיגרמו לתלמידים לפתח משמעת עצמית ולנהוג בנימוס הראוי למורים. מה באשר לרמה של הבגרות במתמטיקה של 5 יח'? מיותר, לדעתי, לדון בה בנפרד משום שאפילו אם אסכים כי רמתה נמוכה, הרי שזה רק סיפמטום של תהליכים קודמים.

המדיניות הבלתי רשמית של האוניברסיטה היא שלא משנה מה קורה במדינה, לא משנה מה קורה במציאות, האוניברסיטה היא מן קונסטנטה, מן נקודה שקפאה בזמן והיא מוקפת ספירה חמימה ובלתי חדירה. במילים אחרות: על הזין שלנו שלא למדתם כלום בבית הספר, תעמדו בסטנדרטים או שתמשיכו להכשל כמו חמורים ולשלם לנו שכר לימוד. הגישה הזו, כמובן, מובילה לאחוזי נכשלים גבוהים. מערכת החינוך לא מביאה אפילו את התלמידים החזקים שלה לרמה מספקת בשביל שיעמדו בדרישות האקדמיות, וזה יכול להיות בגלל קשיים אובייקטיביים או כשלים פרטיקולריים של המערכת. זה לא משנה. האוניברסיטאות חייבות להתגמש ולהתאים את עצמן למקום ולזמן בו הן קיימות ולהגמל מהגישה הפטרונית שתולה את כל האשמה בסטודנט משום שלפי ההגדרה הפטרון (האוניברסיטה) ושיטתו לא טועים.

מרצים מהחלל החיצון

אני לומדת בדו-חוגי ושמתי לב לתופעה מעניינת: כל מרצה בקורסים של מדעי המחשב (לא המתמטיים) שהיה לי עד כה היה מרצה די טוב. כאן יש להסביר שמונח "די טוב" אצלי לא מתאר אדם עם כריזמה יוצאת דופן או כישורים תאטרליים, אלא לאדם שמסוגל לעמוד מול קהל של אנשים ולדבר בצורה שוטפת, ברורה, תוך הבנה שמולו עומדים בני אדם שמנסים להבין את חומר הלימוד ובאופן כללי הם קולטים את כל המחוות המקובלות בתקשורת בין בני אדם. אצל מרצים במתמטיקה, לרוב, זה לא ככה. להגיד שכישורי ההוראה של המרצים והמתרגלים במתמטיקה הם גרועים זה כמו להגיד שההשקפות של כהנה חי לא עולות בקנה אחד עם ההשקפות של הפוסט ציונות. הביטוי "כישורי הוראה" אפילו מבלבל כאן כי הוא מרמז על דיון אודות טכניקות הוראה מגוונות כאשר הקושי המרכזי של סגל ההוראה הנ"ל הוא בתקשורת אנושית בסיסית. ומה אני אגיד לכם, מעבר לכך שללמוד אצל מרצה שהוא מכונת מלמול מוזרה זה סבל צרוף, זה גם קשה. פשוט קשה להבין דברים כשלא מדברים איתך בשפה של בני אדם ולא מבינים מה אתה יכול לא להבין מהחומר. זה עוד יותר קשה כשלמתרגל יש כתב מהתחת.

אז אני באמת לא יודעת מה דפוק איתם. אני מניחה שככל שתחום המחקר שלך הוא פחות פרקטי ויותר מנותק מהמציאות, כך אתה בעצמך יותר מנותק מהמציאות. יש תלמידים שאומרים "אני מכבד אותו, הוא גאון והכל, אבל הוא ממש לא יודע ללמד", אני לא מסכימה עם האמירה הזו. לא כל מי שנהיה פרופסור למתמטיקה ומעביר את אותו קורס כבר כמה שנים הוא גאון. הוא סך הכל שולט בתחום שלו כפי שמנהדס ותיק שולט ברזי ההנדסה. אולי יש לפרופסור הנכבד מוניטין כאיש מחקר מעולה, אך הוא לא יכול להתייחס למוניטין הזה כאל הילה קסומה שבגינה סולחים לו על כך שלא רק שאינו עוזר לתלמידים חדשים להתמודד עם עולם המתמטיקה, הוא גם מייאש אותם ומפתח אצלם סלידה מהתחום.

אני לא יודעת, אולי מתמטיקה נועדה רק לאנשים מהחלל החיצון. אם כך, צריך להשקיע לא בחינוך אלא בבניית יותר מעבורות.

כמה תסכול יוצא לאוויר העולם כשפותחים את תיבת פנדורה. נו טוב, היות ויש לנו את הנושא החם שלו במעגל הבלוגים המצומצם - אקשר פה גם לפוסט של דניאל ולהכרזה הדרמטית של פיטר.

איזו נפילת מטח. מאופוריה של סוף-סוף חופש למלנכוליה לילית. היה היום המבחן האחרון שלי ורציתי ללכת להתאמן לאחר מכן אבל כשהגעתי הביתה היה לי בור בבטן מרוב רעב אז אכלתי ואז פשוט נפלתי מעייפות. נכנסתי למיטה עם ספר אבל אני לא חושבת שקראתי יותר משני עמודים עד שהעיניים שלי התחילו להעצם אז זרמתי עם זה. אני זוכרת שבזמן ההירדמות המוח שלי עדיין חשב על תרגיל שהופיע במבחן וזה היה נורא. אחר כך חלמתי שאני ואבא השתמשנו במכונת זמן שהביאה אותנו עם המכונית לאיזה מסלול מפותל שאמור להיות רכבת הרים למכוניות ואבא כל הזמן החליק הצידה אבל איכשהו תאונות מרגישות ממש לא נורא בחלום. בשלב מסויים הגענו למקום כזה עם לופים, ממש נסיעה עם הראש למטה, ואיך לא - המוח הנוראי שלי דאג לשים שלט בניסה ללופ שמורה על המהירות איתה יש להכנס בשביל לא ליפול. אחר כך קרו דברים והיו שם אמריקאים ושער יציאה ואיכשהו אמא שלי התקשרה למרות שהגענו לשם בפאקינג מכונת זמן. בכל אופן, התחלתי להתעורר בשלב הזה אבל התעוררות משינת צהריים היא תמיד מוזרה כי הגוף כולו משותק, אני מרגישה רק חמימות נעימה מהשמיכה ובאופן כללי די מסוממת. אני שוקלת את העניין הזה של לקום אבל זה בלתי אפשרי כי באותו רגע אני רק מוח שמונח בתוך גוף חמים שלא יכול לזוז, אז אני נרדמת שוב.

זה הרגיש לי כאילו ישנתי הרבה, אבל בכלל לא ישנתי הרבה. קמתי עם תחושה שעברתי אונס מנטלי ובזמן השינה כל מיני קצרים ובאגים תוקנו במוח שלי. הייתי אפאתית לחלוטין, נדמה לי שדיפדפתי בין הבלוגים הקבועים על אוטומט והכל שם אותו דבר חוץ מהפוסט של דניאל. במומלצים אותו חרא, אבל הם כולם בני 16 ואני בת 22, מה אני עושה כאן לעזאזל? אבל מה אכפת לי בכלל, הלכתי לראות טלביזיה והקטע שאני לא רואה טלביזיה בדרך כלל, אבל עכשיו אני אראה כי על הזין שלי אני יכולה. ועל הזין שלי אני יודעת שאומרים לצפות בטלביזיה אבל קפצו לי. קיצר עשיתי תה ולקחתי לחמנית קינמון שכבר התקשתה כי נאפתה לפני כמה ימים, ולפני כמה ימים היא היתה אלוהית ועכשיו אחרי מיקרו היא נסבלת. יש כל מיני סרטים מפגרים בטלביזיה, למה עושים אותם בכלל? צריך להשמיד אותם ואת כל האנשים שצופים בהם. בMGM בדיוק הסתיים איזה סרט על אלכסנדר הגדול וזה היה מגוחך. אלכנסנדר נראה כמו חייל אמריקאי בלונדיני שזוף עם עור פנים חלק ועל הבגד שלו היתה רקמה תעשייתית של איזו תבנית מוקפדת. כולם היו כאלה מדושני עונג כאילו חיו חיי פיטנס ותזונה נכונה ולא מלחמות-יין-אוכל מעפן. ובלי קשר הכל היה גרוע בקשר לסרט הזה אבל הוא היה צבעוני והזוי כמו כמה סרטים סובייטים שאני זוכרת ולא מכירה את שמם.

המשכתי הלאה בערוצים. היתה תוכנית דוקו של זוג הומואים על המאבק למען נישואין חד מיניים. זה הצליח לרתק אותי כי הדוקו היה עשוי די טוב. הפשיסטים האיטלקים דווקא גאים להיות פשיסטים, לא יודעת למה בארץ הם כאלה מתוסבכים עם עצמם. וגם היו שם מלא קתולים. קתולים זה באסה. טוב, אנשים דתיים באופן כללי זה באסה. מה שבעיקר הפתיע אותי בכל העסק זה שהדת עדיין תופסת. כאילו, זה מגוחך לחלוטין אבל מפחידה החומה הזאת של אמונה. אני לא מבינה בשביל מה הם צריכים את הדתות האלה, אבל אני גם יודעת שאני לא מנסחת את השאלה נכון. שורה תחתונה היא שהפלא ופלא אני לא מסוגלת להזדהות עם אדם דתי. בסוף הראו קצת מצעד גאווה ונאמה שם אישה די מרשימה שהצליחה לרגש אותי, ולהזכירכם הייתי די אפאתית אז כל הכבוד לה. אני תוהה האם במצעד הגאווה בישראל יש עיסוק בפוליטיקה או שזו סתם מסיבה עם עירום ובלונים צבעוניים. כאילו, מוזר לי שמישהי לסבית או מישהו הומו לא מתעסק בשאלות מהותיות, זה הרי הדבר הטבעי לעשות כשאתה מוגדר כסטיה בחברה.

מצד שני, גם להומואים, כמו לקתולים, יש את הזכות לא לחשוב.

זהו. לא יודעת, יצא לי זרם התודעה כזה, "תתמודדו" איך שאומרים. אגב, אחר כך הלכתי לנקות ועוד כל מיני דברים לא מרגשים, אני לא מרגשת, אין לי כוח לרגש אתכן. אמא שלי תפרה לי ולה חצאיות חדשות, עכשיו יש לי חצאית יפה. ייאי לי, מחר אלך להתאמן בשביל להיות כוסית וזאת תהיה מנת האושר הקטנה שלי. וגם המבחן היום היה סבבה כך שבדרך חזרה על איילון צרחתי עם פרל ג'אם את פיית'פול. אז אולי יש תקווה,

עלי ללכת לישון.

תראו, זה לא שיש לי סנטימנטים לשפה הישראלית. סך הכל זו שפה צעירה שנמצאת בתהליכי התגבשות. מה גם שזו לא שפת האם שלי: נולדתי לתוך שפה אחרת ועם השפה האחרת הזו אמות, אפילו אם כיום אני מנהלת רומן ארוך טווח עם ישראלית. מצד שני, הרומן ארוך הטווח הזה ממלא את מרבית חיי כיום. אני מדברת עם כל חברי בישראלית, למדתי 12 שנים ועוד שנה וחצי בישראלית, אני כותבת בלוג בישראלית, אני קוראת על פוליטיקה בישראלית. אין דבר יותר טבעי עבורי מאשר לתאר בישראלית את מה שאני חושבת ומרגישה, וזה יהיה הגיוני להניח שכל אדם אחר שחווה את המציאות שלו בישראלית ירגיש כמוני.

באופן מפתיע, קיימת תופעה די רחבה של ישראליות וישראלים (שאינם מהגרים ממדינות אלנגלוסקסיות) שמעדיפים להתכתב ביניהם באינטרנט באנגלית. עכשיו, אני לא מדברת פה על פורומים בינלאומיים ולא על בלוגים שפונים לקהל יעד מארצות שונות. ברור לי ומקובל עלי שאנגלית היא השפה הבינלאומית. אני מתכוונת לאותה תופעה של ישראלים שיושבים מול הפייסבוק שלהם, עם כל 200 החברים דוברי הישראלית שלהם וכותבים סטטוסים באנגלית עילגת; שבצ'אט או פורום כמה חברים פתאום מחליטים להרגיש קוסמופוליטים ומתוחכמים ע"י כתיבה באנגלית. או למשל: שפונה אלי בהתכתבות אדם, שפנים מול פנים או בשיחות טלפון תמיד-תמיד דיבר איתי ישראלית, ועכשיו פתאום הוא החליט ש"הוא רגיל לדבר באנגלית". סלי-חה? על שום מה ולמה? איזו מן טרנספורמציה מוזרה המוח שלך עובר ב"כניסה" לאינטרנט, שגורמת לך להרגיש יותר נוח עם אנגלית? למה בחיים האמיתיים אתה לא עובר ספונטנית לאנגלית?

אתן יודעות מה? מילא. הייתי אומרת מילא אם האדם המפוצל ש"יותר נוח לו באנגלית" באמת היה מפגין יכולת ביטוי גבוהה, לפחות ברמה של שפת אם. במקרה הזה הייתי אומרת שיש פה נושא למחקר מדעי: האדם בעל שפת אם שניה במרחב האינטרנטי. אבל הוא לא! אני רואה איך האדם מולי מתפתל ומנסה לנסח את עצמו בשפה שזרה לו, לעיתים קרובות מתרגם מילולית משפטים מישראלית, עושה טעויות דקדוקיות, מסבך משפטים יתר על המידה ומשתמש בביטוים בלי הקשר מתאים. זה לא שאני שולטת באנגלית ברמה של שפת אם. אני שולטת בה ברמה מספיק גבוהה בשביל השימושים היומיומיים, אך לא בשביל לבטא את עצמי בצורה הטובה ביותר. אז אני לא משלה את עצמי. קל לי לדבר ולכתוב בישראלית, לכן אדבר ואכתוב בישראלית. ברגע שאגור במדינה דוברת אנגלית, אאמץ את האנגלית לחיקי וללשוני. למה לי לעשות צחוק מעצמי?

אל תביאו לי עכשיו את הטיעון שפעם, לפני שנים רבות, היתה בעיה עם תמיכה של מחשבים בישראלית, הכל באינטרנט היה באנגלית, אין יוניקוד יש דייל-אפ קשה-קשה. אנחנו בפאקינג 2011!!! יש היום אפילו כתובות אינטרנט בישראלית! קהילת האינטרנט לא מורכבת ממספר מצומצם של חנוני מחשבים שמפאת מחסום השפה נאלצים לדבר ביניהם באנגלית. היום כבר כולם פה. אם לא כולם אז הרוב. תראו את הטוקבקים בוואינט – בחיי שכולם כבר הגיעו.

לא רוצה לשתף פעולה עם קרקס העילגות הזה. בכנות? לוקח לי יותר זמן לנסח את עצמי באנגלית מאשר בישראלית. אני מוכנה להתערב שגם לכל העקשנים שמשום מה "יותר קל להם באנגלית" לא באמת קל יותר באנגלית. פשוט ההבדל הוא שאני שלמה עם עצמי ועם מה שאני יודעת ויכולה, והם – עדיין מחפשים להפגין איזו עליונות אינטלקטואלית ולעשות רושם על אנשים.

הערות מנהליות:

- חברנו, הבלוגר קרוקודיל גנה (AKA קרוק), עזב אותנו. הוא סגר את הבלוג ונעלם. כעת הוא ככל הנראה ממשיך להסתובב לו במונטריאול (?), קנדה, מעריץ את טיילור סוויפט, פותר תסביכים אישיים הקשורים במשפחתו והוגה מחשבות פילוסופיות. קרוק, אם אתה קורא כאן, אתה תהיה חסר לנו!

- עוד לא תמה תקופת המבחנים שלי, אך פתחתי את הבלוג למבקרים בעקבות הבקשה של spdr לקבל גישה לאחד הפוסטים. אז הנה, אתה רואה? גם קיבלת גישה וגם פירסום! נהנה P:

- מי שרוצה הרשאות לכתוב תגובות ללא סינון יכול לנסות את מזלו ולהגיב עם היוזר המזוהה שלו. רמז: דניאל ופרוסקריפטור!

12.2

לא רציתי להפוך את זה לפוסט נוסף, אבל היום הרגשתי ש: א' העולם קטן (ידוע, אך ראוי לציון), ב' יש צדק ב"מומלצים" של ישרא ואני תרמתי את חלקי בהופעתה של דניאל שם.

זהו. אווווווף שיגמר כבר הסבל הזה אני בכלל שונאת מתמטיקה שונאת מחשבים שונאת הכל הכל איכסה חסר תכלית ביב שופכין שצעדתי לתוכו מהאינרציה מחוסר מחשבה מחוסר מקוריות מחוסר כשרון מחוסר שכל.

טוב, סתם, אני אשתפר והכל עוד מעט :)