מקארתי צדק. זו היתה נבואה שמגשימה את עצמה, שכן סוכני השמאל באמת מתכוונים להשתחל לכנסת דרך מפלגת הליכוד. "מאחז קדרון" – השם האירוני שנתן גיל קדרון לקמפיין שלו, שאם יצליח, יגיע קדרון לכנסת כח"כ מטעם הליכוד ויתפוס את מקומם של ליכודניקים "אמיתיים" כמו הליצן אופיר אקוניס.

קצרה היריעה מלמנות את כל הסיבות מדוע פעולה כזו יכולה להכשל, מדוע איננה צודקת ואיננה מכובדת ומדוע היא תפגע במאבק של השמאל (במידה ואכן יש מטרה יחידה למענה כל פעילי השמאל נאבקים). אפשר למשל לקרא את התגובה של יוסי גורביץ ואת הדיון שהתפתח בתגובות כדי להשאר לגמרי מבולבל. גם את הפוסט האורח שכתב קדרון מומלץ לקרא.

אני רוצה להתייחס לאחת הנקודות היותר פופולריות שעלו: הקמפיין קורא לאנשים לפעול במרמה, בפחדנות, מתוך עמדה של צד מובס. ובכן, יש בכך גרעין של אמת. זה הרבה יותר הרואי להיות המפגינים בוול סטריט או בכיכר תחריר. יש הרבה יותר כבוד וזקיפות קומה בהתגדות ישירה שמסרבת להכיר בכוחו של הצד נגדו מוחים. האם השמאל (שוב, בהנחה שזו אכן קבוצה שיכולה להתאחד למען מטרה מסויימת) יעדיף התנגדות מסוג כזה? כנראה שכן, אבל בלי כל החלק של אלימות והתפרעות מסיבית. השמאל יארגן עצרת חמודה למען הדמוקרטיה, ינשוך את השפה – כדברי גורביץ – ויחכה שהמטוטלת תפנה שמאלה. הסיבה לכך היא שראשית – אדם שמתנגד לאלימות באופן עקרוני מתקשה לנקוט בה למען השגת מטרה מסויימת, ושנית – השמאל מורכב ברובו מאנשים שיש להם מה להפסיד ולכן איננו מיואש מספיק בשביל פעולות קיצוניות. אם כך, פעילים רבים מעדיפים לשחק את תפקיד הקדוש המעונה ולהגיד "העיקר שניסינו". אני לא מאמינה בזה. אני לא מאמינה בלבזבז את זמני היקר על מחאות אימפוטנטיות, לראות את המדינה שלי מדרדרת לאבדון ותוך כך לשיר "בשנה הבאה נשב על המרפסת...". זה משהו שאנשים דתיים עושים, זה כמו לתלות "מחכים למשיח" על הדלת, זה כמו לחיות את החיים שלך בציפיה לעולם הבא.

יש מסקנה בלתי-נמנעת מההיסטוריה: משטרים לא-דמוקרטיים לא ניתן לסלק בדרכים דמוקרטיות. אי אפשר להחיל את חוקי המשחק של הדמוקרטיה אם לא כולם מסכימים עליהם. אין ברירה אלא לפעול בדרכים המנוגדות לעקרונות שלנו. דבר נוסף מלמדת ההיסטוריה (או האקטואליה): יחד עם הפן ההרואי של המחאה והמהפכה ישנו גם הפן המכוער. אונס, רצח, חבלות, השחתה של מבני תרבות והיסטוריה, ערעור הבטחון הבסיסי בחייו של אדם. האם זהו הכרח? האם הפתרון הצודק הוא לנשוך את השפה עד שהמצב נהיה בלתי-נסבל והמטוטלת מסרבת לפנות שמאלה ואז באקט של ייאוש לפרוץ במחאה אלימה והרסנית? מהי מרמה וויתור על כבוד לעומת ההרס שתזרע מחאה אלימה? האם הכרה בהגמוניה של הימין תחדש למישהו משהו? הרי גם ככה יודע השמאל שהוא במיעוט, שאיננו פופולרי, שהוא ה"אחר" והמוקצה – הוא ורעיונותיו הליברלים. אין טעם להעמיד פנים שזה אחרת.

אז, ברמת העקרון אני תומכת ביוזמה של קדרון, אפילו שיש הרבה נקודות שמטרידות אותי בה.

פעם כתבתי על אנשים שמתעקשים להתכתב איתי באינטרנט באנגלית. לא ציינתי דבר אחד לגביהם: רובם מתכנתים, רובם בונים על להשתלב בהייטק או שכבר נמצאים שם. כמובן שבהייטק זו אפידמיה: אנגלית היא הלטינית של היום, מי שרוצה להפגין קלאסה ומניירות נכונות מתכתב אך ורק באנגלית. זה כבר לא קשור אפילו לצידוקים כמו עובדים שלא שולטים בעברית, הנהלה בחו"ל ודיבור טכני. כותבים אנגלית כדי להיות "ברמה" ולהרגיש כמו בחו"ל, אפילו אם זו אנגלית עילגת ללא כל הגינונים ופורמליות המתבקשת. אני שמחה שיש עוד מישהו שתופעה הזו גורמת לו להרים גבה.

סבתא שלי, שתהיה בריאה, היא דווקא לא כזה בקטע של עברית. היא יודעת כמה מילים ומשפטים אבל לקרא היא לא יודעת. טוב, אולי רק לזהות אותיות – לימדתי אותה כשהייתי ביסודי. אקיצר – אז סבתא שלי כל הזמן קונה כרטיסי ברכה לימי ההולדת שלנו. אממה, אין לה מושג מה כתוב על כרטיס הברכה, היא בוחרת אותם לפי הציור. אז פעם זה "ברכות להולדת הבן" ופעם "ברכות לרגל הנישואין" ונדמה לי שפעם קיבלתי איחולים לרגל הבר-מצווה. זה משעשע אותי והכוונה שלה טובה, אז עוד לא סיפרתי לה על זה. ובתכלס: איכשהו, כרטיסי הברכה ליום הולדת הם תמיד הכי מכוערים.

אחד הסימנים שמקום מסויים הופך בשבילך לבית הוא תחושת עצלנות חמימה שמציפה אותך כשאת שם. בדרכך הביתה יכולת לתכנן אלפי תוכניות שאפתניות להמשך היום – אבל כשאת בבית שום דבר לא נראה דחוף כל-כך, הכל רחוק ובלתי מאיים. הבית יכול להיות ישן, מכוער, אבל אם יש בו уют (איך אומרים את זה בעברית?) – הוא המקום הכי טוב להיות בו עלי אדמות.

אנחנו נוודים. מדירה לדירה בילדותי ומדירה לדירה עוד אמשיך. ממדינה למדינה גם. את הבית אנחנו נושאים על הגב. צריך כשרון לזה: לדעת לצייר קווי מתאר בתוך הכאוס, לדעת לתקוע יתד ולאחוז בו גם כשאין שום תחושת בטחון. אני לא טיפוס של טלויזיה, אבל התחלתי להעריך את הערבים בהם טלויזיה וכוס תה היא העוגן של המשפחה. אדם צריך את הטקסים שלו, את השגרה שלו וגם את החגים שלו.

שלשום חגגנו לפרוסקריפטור יום הולדת. קניתי לו מתנה, הכנתי ארוחת ערב חגיגית, הדלקתי נרות. שלשום גם הצבנו בסלון עץ אשוח, קישטנו אותו בכדורים ובאצטרובלים ובנורות ובכוכב. תלינו שלט טראשי של  Merry Christmas, שתי גרביים והנחנו פסלון של סנטה קלאוס. מדי ערב אנחנו אוכלים ביחד, מדברים על העבודה, אחר כך שותים תה ורואים פרקים של the office. קניתי מפה кружевная לשולחן הקפה ואני מאוד מרוצה ממנה.

אני מרגישה הרבה יותר טוב בהשוואה למה שעבר עלי לפני חודשיים-שלושה. ירד המתח, ירד האדרנלין, חזרתי לאכול, חזר לי הצבע לפנים. אפילו העור שלי נראה טוב יותר. היחסים עם המשפחה השתפרו פלאים, בוודאות בהשפעת המרחק והגעגועים. לא אגיד שקל לי עם הכל, אבל אני לא מיואשת, אני רואה את כיוון ההתקדמות. סוף-סוף אולי אלמד לסמוך על הבחירות שלי.