אני אולי לא אדם דתי, אבל גם אני אוהבת חגים ומועדים בחיי. לחגים שלי אין משמעות נוספת מלבד המשמעות שאני מכניסה בהם, אני לא חוגגת את נצחונו של עם קדום או לידתו של קדוש. החגים שלי יווצרו ויעלמו לפי רצוני, הם ישרתו את המטרות שלי, הם ישמחו אותי ביום שבו אני רוצה להיות שמחה, הם יביאו משב רוח של התחדשות כשאבין שהגיע הסוף של דבר מה אחר, הם ינציחו את הנשיות, את האביב, את האהבה.

אני אוהבת לחגוג את השנה החדשה. בחודשים נובמבר-דצמבר אני כמעט מרגישה פיסית את המתח, העקבות והלכלוך את השנה שעומדת להסתיים לה. אני מסכמת רשימה של מסקנות ורשמים, מתייגת את הדף ומטמינה בזכרון שלי בשביל שאוכל מאוחר יותר לשלוף את שנת 2010 ולהזכר מה עברתי, בשביל מה חייתי ומי היה לידי באותה עת. עם תחילתה של שנה אני גם מתמלאת אופטימיות. אופטימיות כי צברתי כוח ונסיון, אופטימיות כי שנה חדשה זה נסיון נוסף, אופטימיות כי השמש זורחת ובאה, העונות מתחלפות, כדור הארץ ממשיך להסתובב, אנשים ממשיכים לבנות ולהרוס, ואני עדיין כאן, אולי רק לקצת, אבל עדיין כאן.

וגם אתם. אז החלטתי שאני קודם כל רוצה לאחל לכם נצחון. אבל לא נצחון חד פעמי, לא נצחון שהוא תבוסה לאחר, אלא נצחון הרצון. שתדעו לקום מתי שנפלתם, שתתקדמו גם לאחר שהדרדרתם אחורה, שתמשיכו גם אחרי עשרות הרהורים על וויתור. שתזכרו שלעולם דלתות לא נסגרות, לא משנה באיזה מבחן מנפה יעמידו אתכם, תמיד יש עוד דרך. שגם כשתנחלו כשלון ותהיו מדוכדכים ושבורים, תדעו שתבוא העת שבה תחזירו את התרמיל על הגב, תשנסו מותניים ותמשיכו הלאה. כן, זה מה שאני רוצה לאחל.

אבל אל תשכחו להיות בני אדם. אל תשכחו שאתם בין בני אדם שחולמים ורוצים ואוהבים ומקווים. אל תטפחו שנאה וטינה, אל תזינו את אש הכעס. זה מיותר. אל תהיו קטנוניים, אל תהיו רשעים, אל תהיו אטומים. גלו הבנה, היו נדיבים, אפילו כשלא מחלקים תעודות הוקרה. שמרו של החוק אפילו אם אין שוטרים בסביבה. שמרו על זכויותיו איש של רעהו גם כשאלוהים אינו קיים, אינו מביט דרך מעייכם ושופט את כל צעדיכם. תבחרו לחיות טוב יותר בלי שאיש ישליט טרור.

תהיו אנשים טובים.

שנה טובה!

קאנט טען שבני האדם הם יצורים תבוניים ולכן יש להם אחריות על מעשיהם ומכאן שגם חופש. למשל החתול שלי לא אחראי למעשיו, לא אעמיד אותו בפני בית דין אם ישרוט אותי מחר. הוא לא יכול לבחור להיות יותר מאופק ומשכיל, הוא ימשיך לפלוט יללות חסרות פשר ולהציק לחתולה. החתול שלי גם לא יכול לשלוט בעצמו כשמביאים לו כלה מיוחמת. הם יזדיינו במסדרון 24 שעות ביממה עד שהבעלים של הכלה יבואו לקחת אותה והחתול שלי יחטוף דלקת בזנב מרוב שפשוף. חתולי רחוב ימשיכו להשריץ עוד ועוד גורים רעבים אם לא יעקרו אותם. יותר מזה, חתולי רחוב לא ינהלו זוגיות ארוכת טווח  ובכלל לא יבררו בני זוג למשגל ביותר מכמה קריטריונים פיסיים שהטבע כופה עליהם לברור.

אבל אנחנו, בני האדם, לא כאלה, נכון? בארור, ברור שאין לנו שליטה על החדרים האפלים של המוח, ברור גם שההמונים יכולים להיות נשלטים בדרכים כאלו ואחרות, אבל ברמת הבחירה היומיומית אנחנו יכולים לבחור האם לעבור באדום או לציית לחוק. אנחנו גם יכולים לבחור את המידה שבה אנחנו "זורמים ולא חושבים על זה" ואת המידה בה אנחנו מתעמקים ושואלים שאלות מציקות. רק בתחום אחד נראה כאילו התבוניות של אנשים, ובעיקר נשים, מתפוגגת והן הופכות לחתולות רחוב מיוחמות בעיצומו של פולחן האביב: זוגיות.

כי תראו, בנות, אתן הראשונות להפגע. הרי אם ניזכר במשל חתולי הרחוב, זה לא כזה שוס להיות חתולת רחוב שזכר האלפא קופץ עליה והופך אותה לעגלה גדולה לנשיאת גורים. אנחנו הרי רוצות שהזכר שלנו יהיה רגיש ומתחשב, שיעשה לנו נעים, שיקשיב, שישאל, שידבר. אנחנו רוצות יחס הוגן, אנחנו רוצות שיהיה עם מי לדבר, אנחנו רוצות שבן הזוג ישאר שם בשבילנו ברגעים הפחות מחמיאים. אני משוכנעת שאתן רוצות את זה, הרי זה ככה אמורים להתנהג בני אדם אחד אל השני, ובני זוג בפרט. בנוסף לכל נשים רוצות שיכבדו אותן וישוו את מעמדן למעמד הגברים. רובכן לא רוצות ללכת עם ראש מגולח ובתי שחי שעירים, אבל אני מניחה שכולכן תתקוממו אם אציע לשלול לנשים את הזכות להצביע, לרכוש השכלה ולנהוג ברכב. אז שפחות אתן לא רוצות להיות, נכון, יא יצורות תבוניות שכמוכן?

אז תסבירו לי בבקשה למה אתן מצפות מהגיבור הרומנטי שלכן לגרור אתכן בשערות ראשכן למערה שלו שם ירביע אתכן בברוטליות ולאחר מכן יזרוק אתכן לאלף אלפי עזאזלים שם תסתובבו בסבך שיחים עם הכרס בין שיניכן מחפשות גרגרים "לאכול בשביל שניים"? והרי זה מה שאתן עושות. אתן פסיביות לחלוטין. אתן מצפות מהגברים לאיזו אסרטיביות ואקטיביות שלא באה בחינם. הרי כשגבר מקבל את המסר שנשים לא בוחרות לבד, שנשים מחכות שיכבשו אותן, הם מחפיצים את הנשים. הם הופכים את פעולת הגרירה של אישה למערה לספורט לאומי.

בואו נראה מה מצופה מהגבר אבל לא מצופה מכן: ליזום היכרות בתנאים אקסטרימליים, לקחת אחריות על מהלך ההיכרות, להיות אמיד כלכלית ולשלם על הכל ותמיד, לפתור את כל הבעיות והמצוקות. אתן רק צריכות להיות שם. אתן יכולות להיות רגישות ולא בטוחות בעצכן, אתן יכולות להתלבט ולהיות מבולבלות. אבל הגבר? תמיד צריך להוכיח שהוא הכי חזק והכי בטוח בעצמו. אז כשאתה כל הזמן עסוק בלהדוף את המעמידים בספק את גבריותך, אין לך פנאי להיות מבין וקשוב. יותר מזה, בת הזוג הצבועה שלך, שטוענת שהיא רוצה שיבינו אותה, תזרוק אותך ברגע שתהיה קצת יותר רכרוכי. אז אתה מתקשח עוד יותר.

טוב, זה לא שאני מגלה לכם את אמריקה, אבל דברים מסוג זה נראים לי כמו משהו שיש לחזור ולהגיד אותו. במיוחד לכן, בנות, במיוחד לכן. כי אתן אלו שמחכות שיבואו ויקחו אותן. אתן אלו שמצהירות שהן מחפשות בני זוג עם סט תכונות אחד אבל הולכות על הגורילה הכי גדולה במערה. ואז אתן מתלוננות שכל עבודות הבית על כתפיכן, ואז יש לכן דכאון אחר לידה שאף אחד לא מבין, ופתאום אתן נשים קטנות שאף אחד לא מאמין ביכולות שלהן. איפה הייתן כשאותו גבר שיודע לבשל ולנקות עייף מתהליך הקרקור סביבכן? למה לא שיתפתן פעולה עם הבחור הרגיש שהיה יכול להבין אתכן נפלא אילו רק יזמתן איתו שיחה בודדה במסנג'ר? אבל לא, אתן כמו עופות קפואים בסופר מייצרות אחריכן תורות של חניכי פיק-אפ כושלים ומיואשי דייטים.

אז אולי סוף-סוף תיקחו את הגורל שלכן לידיים? כאילו, די, מבחינה חוקית כבר המון נעשה, אבל אי אפשר לשחרר עבד שלא רוצה להשתחרר. תפשירו, תתחילו להיות יותר נגישות לגברים, תתחילו לבחור מי מתאים לכן באמת, לכו כבר לעבוד או ללמוד איזה מקצוע מכניס בשביל שתהיו עצמאיות כלכלית. והכי חשוב: תלמדו לדבר במילים ולא להשליט טרור רגשי על בני הזוג שלכן. ואם תרצו אין זו אגדה, מאפי ודון ג'ואן יתרוששו.

עריכה:

בעקבות זה שהפוסט שלי הגיע למומלצים התחזק אצלי החשד שאני בעצם אומרת את מה שכולם רוצים ואוהבים לשמוע. יותר מדי אנשים מסכימים איתי ואני מבינה שמשהו פה לא בסדר. כמעט כל הבנות טוענות שהן מודרניות ואקטיביות, אבל משום מה הרבה בנים עדיין ממורמרים על המצב. הם עדיין מרגישים שיש הרבה מה לשפר בתחום. אפילו שבנות ניגשות אליהם במקומות ציבוריים, אפילו שבנות פונות אליהם בפייסבוק ומגיבות בבלוגים.

היכן, לדעתכם, טמונה האמת?

זה יישמע אידיוטי, אבל משגע אותי שאני לא יכולה להבין הרבה מבני האדם שחיים סביבי. בלהבין אני מתכוונת להזדהות, לשים את עצמי בנעליים שלהם, להבין את ההגיון הפנימי, את הרגש הזה שבצמתים מכריע איזה ערך יועדף על פני ערך אחר. כן, אני יודעת שזה רק הגיוני שאני לא אבין את מי שהיו לו חוויות מעצבות שונות משלי, אבל העניין הוא שמצפים ממני כן להבין, כן לקבל כמובן מאליו הרבה דברים שלא מובנים לי מאליהם.

אחת הסיבות לכך היא שאני מהגרת. אנחנו משפחה של מהגרים, לא עולים. אומנם רוב חיי השתמשתי בתום במילה "עולים" אבל זה שקר גס. ההגירה של 91, והמשפחה שלי בפרט, לא היתה אידאולוגית. לא הגענו לכאן כי זו ארץ חמדת אבות וגם לא היינו מחוברים כל-כך לשורשינו היהודיים (במידה והיו כאלה בכלל). ההורים שלי רצו לשפר את רמת החיים, רצו לברוח מרוסיה המתפרקת. לכן לי קל באותה מידה לקום ולנדוד לארצות חמות יותר. אני לא מבינה את אלו שיש להם האמצעים לעלות על המטוס למדינה מוצלחת יותר ולמצא שם עבודה אבל הם לא עושים את זה מתוך איזו הרגשה של "אין לי ארץ אחרת" מוזרה. אני לא מבינה איך אנשים מעדיפים שהם עצמם והילדים שלהם יחיו במדינה עם מלחמות, חינוך גרוע, חוק שירות חובה ועוד כל-כך הרבה מגרעות כאשר מעבר לאוקיינוס החיים הרבה יותר קלים. ואם מישהו רוצה לשיר לי את המזמור של "לכל מקום יש את הפלוסים והמינוסים שלו" מוזמן לעבור לגור באינדונזיה. שמעתי שנפלא שם.

אני לא יודעת אם אתם יודעים את זה, אבל מי שהגיע מברית המועצות הגיע ללא חסכונות. את סל הקליטה שקיבלנו העברנו ישר לאיזה אחד שבא לעשות בינזס מדירת העמידר שהוא קיבל, לשכירות של שנה. במשך השנים הבאות עברנו בין כמה דירות, עברנו מנתניה לרעננה, לאט לאט שיפרנו את רמת החיים. תמיד גרנו בשכירות ואנחנו עדיין גרים בשכירות, עדיין בכוננות לעבור למקום אחר. מעולם לא הרגשתי צורך לפתח רגשות כלפי ארבעת הקירות שאני חיה בינהם, בטח שלא כלפי האדמה. מעולם לא הבנתי איך אדם יכול לטעון שאדמה היא שלו באיזה מובן רוחני עמוק ולא כחלק מהסכם שמעוגן בחוק. הפליא אותי שאנשים מוכנים למות בעבור אדמה. כמה חיים בוזבזו למען חול וסלעים, כמה כספים מזרימים לאנשים שתפקידם לתפוס עוד ועוד אדמות. מה זה, השתגעו כולם?

אפרופו דת: אני לא יהודיה. כלומר, חוק השבות וזה, אבל אמא שלי לא יהודיה. "כן, אבל זה רק לפי הרבנות, את בעצם כן יהודיה לפי האבא" – לא, אני לא יהודיה. נכון, אתם אוהבים לחשוב שיהדות היא אתניות או אפילו עם. אבל מצד אחד טענתם שאני חלק מהעם שלכם ומהצד השני אני בעצם נחותה ואני לא יכולה להתחתן פה או להיקבר עם צחים וקדושים כמוכם עד שאני אתגייר. אז תאכלו זין יא חתיכות קקי צבועות. מה אתם מציעים לי גיור ב"דיל" כחלק מקורס צבאי? למה אני צריכה לתקן או לשנות את עצמי  למענכם? למה אני צריכה לעבור טקסים משפילים ולהגיד מילים שאני לא מאמינה בהן? לא יהודיה וזהו. ואגב, המדינה הזו היא שלי באותה מידה שהיא שלכם.

אבל מילא אתם. אני לא מבינה את שאר הרוסים שעוברים גיור. אותם חבר'ה, אותה הגירה, כולם חילונים, ופתאום הם משתפים פעולה עם הקרקס הזה. למען מה? למען תחושה שקרית של שייכות? מה, הם לא יודעים שהם יישארו מהגרים לנצח? שום רבי לא יהפוך אותם לישראלים אותנטיים כפי ששום כומר לא יהפוך אותי (למשל) לאמריקאית אותנטית.

אבל למה לי בעצם לא להתקרב אל הדת, הרי ביהדות יש כל-כך הרבה דברים יפים?

כן, ביהדות יש המון דברים נפלאים, כמו למשל שנפש האישה נחשבת לנפש בהמית והגבר מברך כל בוקר "ברוך שלא עשני אישה". זה מיד גורם לי לרצות להיות חלק מהדת הנהדרת הזו. כמו כן, מרוב כבוד לנשים, דוחפים אותן למרפסת במעלה בית הכנסת כי כמובן הן לא יכולות להתפלל כשוות בין הגברים. אם זה לא פיתה אותי מספיק אני בוודאי אשבה בקסמן של הוראות הצניעות שכמובן חלות רק על נשים. אוי לי אם אתן לשיערותיי השטניות החלקות להתנופף ברוח ואבליט את הטוסיק שלי עם מכנסיים צמודים. אני עלולה לעורר את יצר הרע אצל הגברים. מעבר לכך, מצופה ממני לפרו ורבו מסיבי בין אם  זו סתם השרצה חסרת מעצורים ובין אם זה למען מטרה אידאולוגית שיש לה שם מתייפייף "הבעיה הדמוגרפית", כלומר הרחם שלי הוא רשות הציבור. בנוסף לכל אני צריכה לשבת בבית ולשרת את הגבר, הילדים, המשפחה המורחבת ואת אלוהים. אמממם... What about NO?

אבל אם כבר מדברים על נשים וילדים זה מזכיר לי עוד התנהגות מוזרה של ישראלים ובעיקר ישראליות: ברית מילה. מודה, לא היתה לי עמדה מנוסחת ומנומקת בעד או נגדברית מילה לפני שפרוסקריפטור העלה את הנושא בפני. הסתובבתי עם נתונים עמומים לגבי זה שאיכשהו ברית מילה היא בריאה ואפילו חשבתי ששמעתי ממישהו שברית מילה לא כואבת לתינוקות (בולשיייט). אז אני זוכרת שבשיחת הטלפון הראשונה שלי עם פרוס' איכשהו הנושא הזה עלה ואני אמרתי לו "אתה יודע, אני פשוט לא מבינה איך אמא שפויה עם אינטסטינטקים אימהיים תקינים – אמא שנכנסת לחרדה מכל עליה של חום אצל התינוק שלה – מוסרת ככה בלי בעיה את הבן שלה בשביל שיחתכו לו מהבולבול.". ועוד יותר לא מובנות לי האמהות שמצהירות שהן חילוניות אך מקריבות את הבן שלהן על מזבח של אל שאינן מאמינות בו. עזבו טיעונים לפה או לפה, איך, מבחינה רגשית, אפשר לעשות את זה בכזאת קלות? למה אף אחת לא מתקוממת? אני משוגעת או שכולן השתגעו?

לא, אני לא מבינה.

בסופו של דבר, אני חושבת שעיקר ההבדל ביני לבינכם הוא העובדה שאני מקבלת ולא מנסה לטשטש את ההבדל ביני לבינכם. אתם יכולים להיות מהגרים מרוסיה, פליטים מאפריקה, ישראלים צברים (אבל למעשה, אין משהו יותר ערבי מהסברס), דור שלישי מפא"יניקים, חובבי ציון עם חיבת ציון, פועלי ציון שמאל, פועלי ציון ימין, ציונים כלליים, רומנים, בוסנוסרבים, טריטוריאליסטים, טרוריסטים כבויים, גימלאים, שלומעליכמיסטים, בוגרשוביסטים, בן-יהודאים, גאים ואפילו נס-ציונאים. כי כולכם אצל ציון בשביל כולם על האש ואף אחד אצל ציון לא מתייבש. ואף אחד – תקשיבו, זה חשוב – אצל ציון לא מתבייש!