בזמן האחרון לא יוצא לי לצפות בטלוויזיה בכלל, אבל שמעתי על הריטאלי החדש שבו משדכים זוג ומפגישים לראשונה בחתונה של שניהם, וצפיתי בו במיוחד. התוכנית הזו סיקרנה אותי משתי סיבות: האחת - לשמוע כיצד המומחים מקבלים החלטות לגבי השידוך, מה אנחנו יודעים על המשיכה מבחינה ביולוגית, סוציולוגית ופסיכולוגית, והשניה - מה דוחף אנשים להשתתף בתוכנית כזו?

אז כמובן שעל השאלה הראשונה לא קיבלתי מענה כי שחכתי שאני לא בערוץ המדע. הטיעונים היו מאוד שטחיים ולא מספקים, ולי נשאר לנחש בעצמי את מערך השיקולים שם. בנוגע לשאלה השניה הבנתי כמה עמוק הפער בין החוויה שלי לבין החוויה של הרווקים לטווח ארוך. אני מעולם לא הייתי רווקה ליותר משנה, תמיד הייתי בזוגיות כלשהי, גם אם לא אחת שמתאימה לי. כזאת אני, קל לי ליצור אינטימיות ואני נשאבת לזה מהר. והאינטימיות הזו, מהר מאוד מתחילים לקחת אותה כמובן מאליו, ומהצד זה נראה שכל הרווקים עם הטינדר הזה שלהם מבלים בלונה פארק. הרי אין הרבה ריגושים חזקים כמו תנועת התקרבות, המתח, חוסר הוודאות, תחושת הנצחון כשיש אור ירוק מהצד השני.  דופמין אול אובר דה פלייס.

אז למה בעצם שרווק ירצה לעזוב את הלונה פארק הזה, ועוד בשידוך כל כך ציני ומסורס מרגש? שוחחנו על כך היום עם דניאל. בסופו של יום כולנו רוצים שמישהו יתעניין איך עבר לנו היום ויכין תה כשאנחנו חולים. כולנו רוצים להרגיש שאנחנו ראויים לאהבה ומסוגלים למצוא אותה. לפעמים החרדה שמה זוגיות לעולם לא תבוא משתלטת. נדמה לי, שדווקא הרווקות זה מקום מאוד לא בטוח להיות בו, כך שאנחנו פחות נהנים מהחיזור אלא סובלים מחרדת הבדידות.

ודווקא מתוך המקום הבטוח של הזוגיות צצים מדי פעם קראשים. החיים מזמנים לנו לא פעם אנשים שיש לנו איתם כימיה, אנשים שפורטים על כל מיני מיתרים. קשה להתנגד לריגוש: מבט כמה, מילה בטון שונה, שיחה עמוקה יותר - מה היה אילו? קשה גם להתכחש לרצון להראות אטרקטיבית ורלוונטית בשוק. אולי אני בכל זאת שווה. אוח, מה הייתי עושה אם רק הייתי רווקה..

אך ארמונות מחול נמסים אל תוך הים. תמיד. ראיתי את זה קורה שוב ושוב. מוזר איך המוח שלנו עובד, לפעמים נדמה שהוא עובד ממש לא לטובתנו. הוא חיה לא מבויתת, אש פרא שלכודה בתוך גולגולת. איזה מזל שיש שירה בעולם.

אני מאוד תחרותית וביקורתית כלפי עצמי, ושתי התכונות האלה לא בהכרח מוציאות ממני את המיטב. לטווח הארוך התכונות האלה דוחפות אותי להשתפר, אבל ביומיום המאבק שלי הופך למסורבל ולא יעיל. אני מוכרחה לנצח בהמון תחרויות קטנות ולא משמעותיות, כל מבחן מרגיש לי כמו המבחן הגדול שיכריע את גורלי. אני מתייסרת ומתאבלת על כל כשלון - כי הרי בלתי אפשרי לנצח בהכל, במיוחד לא כשאת עסוקה בלהיות חרדה מהמדידה הבלתי נגמרת של עצמך. למעשה, אני מכלה את רוב כוחותי על דרמות שמתחוללות אצלי בראש כתוצאה מאי עמידה ביעדים שקבעתי לעצמי במקום על נסיונות לעמוד בהם.

זה תופס אותי ברגשי אשם הוריים, במראה, בהשכלה, וכמובן בעבודה. עבודה היא בכלל רכבת הרים עבורי: כל הצלחה גורמת לי לתחושה של בטחון והתעלות, וכל כשלון גורם לי להרגיש כמו הגיבן מנוטרדם. מן מאניה דיפרסיה על סטרואידים. והעניין הוא, שאת השיפורים ההדרגתיים אני שוכחת ומתרגלת אליהם. הם לא מוסיפים לי שמחה ובטחון כי אני עם כל הפוקוס על הספרינטים הקצרים.

אבל כשאני מתבוננת במי שאני, יש הרבה דברים חיוביים שמרכיבים אותי שנבנו לאורך השנים. כמו למשל ידע כללי מגוון שגורם לי להיות אשת שיחה מעניינת לרוב. אני מוצאת את עצמי ממרפררת לסרטים וספרים קלאסיים, מחברת פיסות היסטוריה ושולפת מידע מתחום הרפואה והתזונה בזמן שיחה. כמובן שתמיד ארגיש שאני לא מדוייקת ולא יודעת מספיק, אבל זה בהחלט נעים לראות את הבעת הפנים המופתעת לטובה של מי שמדבר איתי ומבין שאני יכולה לספר לו על דברים שלא ידע. זה, למשל, מאגר ידע שנבנה במהלך שנים - בין אם בקריאה ובין אם בשיחות עם אנשים משכילים אחרים. כמו שציטט לי ידידי עומר "יהי ביתך ועד לחכמים, והוי מתאבק באבק רגליהם, והוי שותה בצמא דבריהם".

אני אוהבת את החוכמה שנבנית לה לאיטה, זו שמורה לי על הדרך הנכונה להתנהל עם אנשים, להבין אותם ולהסביר את עצמי. גם כאן יש לי עוד המון מה ללמוד, אבל בניגוד למי שהייתי לפני עשר שנים, הרבה יותר קל לי כעת. ואמנם אני מבכה את אובדן הנעורים, אך כיום אני יודעת להגיש את עצמי בצורה הרבה יותר מוצלחת, וההתמדה ברכיבה לעבודה על אופניים עוזרת לי להשיל משקל טיפין-טיפין ומשפרת את מראה העור.

אני שמחה שהחלטתי להכריח את עצמי לדייק בהגיה ברוסית. בהתחלה חשבתי שזה נשמע נורא מלאכותי ואני לא אצליח לעולם. אבל הנה, היום ההגיה שלי ממש השתפרה ולדעתי אני נשמעת כמו מישהי שעלתה בגיל הרבה יותר מאוחר מ3. יותר מזה, הבת שלי דוברת רוסית ואני מקריאה לה סיפורים לפני השינה בשפת אימי. שזה גם, מאבק שהתמדתי בו וניצחתי. הרי, לא יודעת אם סיפרו לכם, אך ילדים לא נרדמים עם סיפור כברירת מחדל. זה תפקידנו כהורים לעצב אותם על פי כל מיני ציפיות תרבותיות, והדברים האלה דורשים השקעה והתמדה. שום ילד לא נולד עם שגרה, חיבה לצחצוח שיניים והקראת סיפורים. 

אני יודעת גם שנצבר לי נסיון מקצועי לא מבוטל שאני כמובן מבטלת אותו לחלוטין כרגע כי אני משווה את עצמי מול אנשים עם נסיון אחר וכישורים אחרים. אני מרגישה לוזרית שצברה הרבה שנות נסיון בלי נסיון של ממש, אבל אל לי לשכוח את כל סקאלת החומר האנושי שמרכיב את התעשיה, ושמעטים הולכים לעבוד בסטרטאפים בגודל כזה כמו שאני עכשיו.

בקיצור, מסקנת מסכת ההודיה הזו היא להזכיר לעצמי את האמת המאוד טריוויאלית - מה שתזרעי זה מה שתקצרי. את לא חייבת לנצח היום. לא בכל תחרות. היום מותר לך להפסיד בכל מיני תחרויות. תני לאנשים אחרים את רגעי הזוהר שלהם, הם כנראה עבדו קשה בשבילם. כמובן שיש הישגים שמגיעים מתוך מאמץ מרוכז ומהיר, אך הם מעטים והמאמץ המרוכז שוחק. החרדה האינסופית מפני הכישלון רק מכשילה אותי. לכן החלטתי - היום אני לא אנצח.