היו לי כבר כמה נסיונות לכתוב לכם פוסט, רוב הזמן אני מסתובבת עם חלקי טקסטים בראש שלי. החיים שלי קיבלו צורה אחרת: אני כבר לא מבלה "שבויה" בחדרי מול המחשב, זו אני ובידי כל הדירה שלנו וכל מיני מטלות ולימודים ועבודה. בנוסף לכך גם עברנו לפני שבועיים לרמת-גן. על הסיבות לעזיבת תל-אביב ארחיב בפעם אחרת.

החלטה נוספת שעשיתי בחצי השנה האחרונה היא לעזוב את האוניברסיטה לטובת מכללה. כן, בזמנו למדתי טוב לפסיכומטרי, כן, שיפרתי בגרות במתמטיקה בשביל לעמוד בסף של החוג למדעי המחשב. כן – קפצתי משמחה כאשר קיבלתי תשובה חיובית מאוניברסיטת תל-אביב ומהטכניון, חשבתי שזהו חלום שמתגשם. לא ידעתי שצפוי לי סיוט. שנתיים. שנתיים זה מה שלקח לי להבין שיש עבודה קשה אשר בצידה סיפוק ועניין ויש עבודה קשה אשר בצידה מרירות ועוד קשיים רבים. אפילו הבזקי ההצלחה לא גרמו לי לחבב את התואר.

ידעתי שהתואר שלי יכלול הרבה תכנים עיוניים ולמידה מאסיבית של מתמטיקה. יותר מזה – נרשמתי לדו-חוגי עם מתמטיקה. לא ידעתי מה מסתתר מאחורי כל המילים האלו. איך נראית מתמטיקה עיונית? איך מלמדים אותה? אני זוכרת, בצבא, עבדה איתי בחורה שבדיוק התחילה תואר במתמטיקה. היא היתה מספרת לי על כל מיני דברים שלימדו אותה וזה נשמע לי מעניין... אז מה, חשבתי, נעבוד קשה ונצליח! לא? חה!

לא הגעתי ללימודים עם מערכת ציפיות מהמרצים והמתרגלים שלי. ידעתי שהלימודים במוסד אקדמי שונים מתיכון. שמעתי בבית כל מיני אנקדוטות על מרצים כאלה ואחרים שהיו להורים שלי בזמנו, אז התכוננתי לאפשרות שהמרצים שלי לא יהיו שחקני תאטרון. כאשר, בסמסטר א', קיבלתי מתרגל מבולבל בן 18 שכל שעור עושה שגיאות על הלוח ובמקרה גם מתרגל את הקורס הכי קשה באותו סמסטר – לא ידעתי איך להתייחס לזה. כאשר המרצים שלי היו מזכירים לי שלמדתי כל מיני דברים הזויים בתיכון (לא, מרצה יקר, אני בוגרת מערכת החינוך הישראלית, זה ירד לנו במיקוד ואז הלכנו לטקס רבין) ומלמדים כאילו זו רק חזרה על חומר שיש לנו איתו היכרות ארוכה – הרגשתי טיפשה וסתמתי את הפה. כשעמד מולי חוקר מזדקן בעל פחות כריזמה מלקירות משרדו ולימד כאילו הוא עושה לי, למוסד, לעולם, טובה – הבנתי שמשהו ממש ממש דפוק במערכת הזו. זו השרדות עם קשיים שלא נובעים מתוך חומר הלימוד אלא מתוך תנאי הלימוד. אני לא מוכנה יותר ככה.

בסופו של יום בלעתי את האגו לטובת היציבות הנפשית שלי. אפשר לומר במידה רבה כי לקח לי שנתיים להתבגר ולהבין שכל מה שאני רוצה בחיים שלי זו פינה נוחה בעולם הזה, עם בית, עבודה טובה ואנשים קרובים. לא גאוות יחידה, לא מדליות, לא יוקרה. שיהיו לי חיים שקטים ונוחים, ורצוי שיהיה גם ירוק מסביב. את התואר שלי אני עושה כי זהו מטבע השכר בשוק העבודה. אני מתחברת לתכנות, יש לי נסיון בזה, אני נהנית ללמוד את זה.

אבל זה לא מספיק. אני מתמודדת פה על מקומות עבודה מול אנשים שתיכנות הוא כל החיים שלהם, אנשים שיעבדו כל ערב מיוזמתם שעות נוספות, אנשים שאין להם תחומי עניין מחוץ לעולם המחשבים. אני, הלבושה בקפידה והמאופרת, עם בן זוג, כל מיני מטלות בבית וכרטיסיה לסטודיו B מול בחור שכל המחויבויות שלו בחיים מסתכמות בללבוש את הג'ינס והטישרט ולהסתפר פעם בחודש. אני, עם כל מיני הסחות דעת, בלוג, ספרים, בלאגנים – מול שאחד שבשעותיו הפנויות כותב פרוייקט קוד פחות. מה יש לי להציע?

ובכל זאת אני מנסה. אולי במדינה עם מציאות פחות דורסית אוכל למצא לי משרה 9-5 ולהתקיים בכבוד, לקנות בית עם גינה, לנטוע בו עץ תפוחים, לקנות סרוויס תה יפה, לחגוג Tanksgiving (זה היום!) או נוביי גוד או אפילו פסח (רק בלי כל הבולשיט הדתי) סביב שולחן גדול עם אנשים קרובים ושכולם יהיו מאושרים, כמו בתמונה של נורמן רוקוול.

אז... לשם כך אני עושה את התואר ועובדת במשכורת של מתכנת הודי. למען האמת, רק כאשר התחלתי לעבוד הבנתי כמה שלימודים אקדמיים לא מכינים אותך לכלום. כלומר, הכרתי את הטענה, אבל לא ידעתי מה מכילה בתוכה המילה "נסיון" כמו שבזמנו לא ידעתי באמת את משמעות המשפט "יותר מדי מתמטיקה". אני קצת חווה תהליך של התבגרות מקצועית: כל הפחדים שהיו לי פעם, כילדה קטנה, לגבי ביצוע פעולות של אנשים בוגרים ולקיחת אחריות על החיים שלי, מופיעים כעת כפחדים הנוגעים לעבודה שלי. לפעמים, אפילו, אני מרגישה שאני מטפסת על הר שגדול עלי. בפעמים אחרות אני מצליחה להתגבר על מכשולים, ללמוד משהו חדש – וזה מעודד, זה לא היה ככה עם הלימודים באוניברסיטה. אז אולי... יש תקווה?