תקשיבו, אני חושדת ברצינות שישנה אי שם במדינתנו מפקדה סודית שבה מחליטים איך תיראנה המחברות של תלמידים ובעיקר תלמידות בישראל. מדי שנה המפקדה הזו שולחת לתלמידות החרוצות צוי התייצבות בלשכות הקרובות לביתן שם הן עוברות הכשרה בעיצוב חזותי של הדף, כתיבה אחידה ושימוש בעטים צבעוניים ומרקרים. אין שום דרך אחרת להסביר את זה שלרוב המוחלט של הבנות יש את הכתב העגול הזה שאיכשהו לא שולח זנבות למעלה או למטה, שהאותיות תמיד יוצאות להן כאלה נכונות ואחידות, שהסימונים במרקר תמיד יוצאים להן ישרים ויפים, הכותרות הצבעוניות כה חינניות והכל ממש כאילו נוצר מתוך template של פאוור פוינט. היכן אותן לשכות עלומות שבהן עומלות בנות ישראל בדלתיים סגורות על הפורמטים המוכתבים ממרום המפקדה? מדוע אני לא קיבלתי זימון? למה האותיות שלי עולות אחת על השניה או מתחברות או שולחות ידיים חצופות לכל עבר? איך שזה שאני לא מצליחה למרקר משהו בצורה ישרה?

אז בסדר, גזענים, הפלו אותי. לא מפתיע, אגב. אני נובה. אבל זה מה יש ועם זה ננצח. הלכתי לקנות קלמר פלסטיק כזה של סטודנטים שמוכרים בארבעה שקלים בדיונון, החלפתי את חפיסת העטים הכדוריים הזולים שלי בעטי פיילוט דקיקים ואלגנטים, קניתי מרקרים חדשים כי הישנים שלי הם מכיתה ה', הוצאתי מהבוידעם את העט האדום הסופר-דופר מגניב שדניאל נתנה לי – והתחלתי לכתוב. אני יושבת בשעורים כמו רובוטריק עם כלי כתיבה נשלפים תקועים בין הגפיים שלי מנסה לא להפיל כלום ולהקפיד על החוקים שקבעתי לי: משפטים ולמות באדום, תירגולים בכחול, כותרות ממורקרות, הערות ממוסגרות וכו'. אני לפעמים מתבלבלת אבל בעקרון עקביות כבר יש כאן, אבל איכשהו זה נראה עדיין מכוער. מאיזושהי סיבה מבין כל הצבעים זולגת החוצה הצורה העצלה והכאותית של כתב-היד שלי, רק שאם קודם זה היה סתם נראה כמו שירבוטים מתמטיים – עכשיו זה נראה כמו ניסוי בחומרים רדיואקטיביים. נו שוין, לפחות עכשיו הכל בולט וקל ללמוד מהמחברת. סדר אף פעם לא היה הצד החזק שלי.

מי בשביל המדע

מי בשביל אלוהים

מי בשביל הלאום

מי בשביל הילדים;

מי בשביל הפוליטיקה

מי בשביל החזון

מי בשביל ההגות

מי בשביל החלום;

מי בשביל לעשן

מי בשביל להנות

מי בשביל להתנזר

מכל מיני התענוגות.

ואני מרגישה שזה

מפחיד

שכשאני יודעת זה כבר

מאחור

וכשאני יכולה כבר

לא צריך

ושכשהתהוותי והתאזנתי וקיבלתי צורה של בן אדם, או שלפחות התקרבתי להיות מה שרציתי מה שהייתי צריכה מה שציפו ממני להיות, ופתאום אני כבר אומרת על אנשים בני 20 שהם עוד קטנים ואז אני יודעת כמה אני עוד קטנה. וזה גורם לי להסמיק בלחיים כשאני עוברת בתחנות שאנשים אחרים עברו בהן ורואה את הכתובת שהיתה על הקיר ואז אני רוצה לרוץ מהר מהר בשביל להשאר במקום כי מהים אני לא אצא. הים הזה תמיד שם, הוא תמיד בחלומות שלי יודע שאני אראה אותו אם אסובב את הראש, בכל עיר ומדבר ויער. הוא שם וקורא לי שאכנס אליו והוא יביא עלי את הגאות שלו עם הגלים ואני גם אם אני ארוץ הכי מהר לא אברח ממנו, גם אם אביא גלשן או את הכנפיים של איקארוס לא אמלט מהים כי הגלים שלו גדולים וחזקים ממני והשמיים כהים ואני כבר לבד.

ואז, זה כבר לא משנה בשביל מה.

הייתי רוצה

ליום אחד

להיות כמו הסטודנט הזה

בשורה הראשונה

והוא רק שורה אחת מלפני

אבל בכל זאת שורה.

הייתי רוצה להבין

איך זה להיות כמוהו:

לגמרי קשוב, מעתיק מהלוח ועונה על השאלות של המרצה

בו זמנית.

אחר כך, בהפסקה

הוא יעוט על המרצה

או ישוחח עם תלמידים אחרים

על שעורי הבית.

הוא מדבר על שעורי הבית ולא כיף לו עם זה,

הוא נאנח בכבדות וממשיך לבלבל לי בשכל

על החוויות שלו מפתירת התרגיל

ומה אכפת לי בכלל,

הוא מדכא אותי.

עדיף שהיה מספר לי

על החוויות שלו מעשיית הצרכים

ובכלל,

אני לא אתפלא אם הוא הלך ללמוד

כי משעמם לו בבית,

כי הוא צריך שכל שבוע יתנו לו מטלה

בשביל שלא יישאב לתוך הוואקום של הריקנות של הקיום שלו.

לא,

במחשבה שניה,

אני לא רוצה להיות הוא.

אפילו לא ליום.