גשם עכשיו. גשם ראשון אמיתי, לא גשם טרופי של מספר שניות ביום שרבי ולח. אזעקת מכונית התחילה פועלת. השכנים בבנין ממול גוררים את כסאות הפלסטיק מהמרפסת שלהם. יש איזה פורקן של משהו בגשם הזה. יש איזו הקלה. כמו התגשמות משאלה. "מענן ירד אלינו גשם" כתוב בפוסט שאני עכשיו קוראת, אבל אני לא רוצה לכתוב על מה שהפוסט הלז עוסק בו משום שכל עוד לא נכתבה הנקודה בסוף משפט היא לא נכתבה.

לא לשכנים שלי בתל-אביב יש מרפסת, אלא לשכנים שלי ברעננה. נסעתי היום לראשונה אל ההורים, אחרי שבוע וחצי ראשונים בדירה המשותפת שלנו עם פרוסקריפטור. תחושות מעורבות יש לי בקשר לביקור. מצד אחד כל ההתנהלות שלי פה בבית ההורים היא אוטומטית ואפשר לרגע אפילו לשכוח שאי פעם יצאתי מהבית. מצד שני כל מיני פרטים קטנים כבר מתקילים אותי כמו ברזים שנפתחים אחרת ממה שהתרגלתי בשבוע וחצי האחרונים, כמו קרשי חיתוך חדשים, כמו מתקן החמאה שאבא שלי שבר ומגש השום שאמא שלי שברה והחתול שפתאום חווה התקף פארנויה ומתחבא במדף העליון של חדר הארונות.

רעננה ללא ספק הרבה יותר יפה מתל-אביב, אבל לאף אחד גם לא היה ספק לגבי זה. לאף אחד גם אין ספק שהגליל יותר יפה מרעננה, והעיר ויקטוריה אשר באי וונקובר בריטיש קולומביה בקנדה יותר יפה מהגליל, השרון, המרכז והדרום גם יחד. אבל יש לנו עבודות, לימודים. זו ישראל וזה מצב התחבורה הציבורית בה, כך וכך מבחר עבודות, כך ופחות מכך מבחר דירות – והאוהלים בכלל התאדו בשבוע שעבר. אז ירדתי מהאוטובוס הבין עירוני ישר לתוך המולת היריד של סוכות. דתיים וחילונים-למראה הזדרזו לנצל את ההזדמנות האחרונה לקנות להם לולב או אתרוג או כל צמח אחר שסוגדים לו בחג הזה. היו שם משפחות עם ילדים. כמעט לא ראיתי משפחות עם ילדים בשבוע וחצי האחרונים. רק צעירים רווקים כשכל אחד אקסצנטרי בצורה מעייפת כלשהי. אני קצת מתגעגעת לראות אנשים רגילים, אנשי משפחה, אנשים שחיים את החיים הקטנים והנוחים שלהם. אני ופרוסקריפטור כאלה.

עם כל הסימפתיה שלי לרעננה, אני חוזרת אליה עם כיווצים בבטן. מה תהיה האווירה בבית הפעם? האם נריב? האם יעשו לי חקירה צולבת? אולי דווקא היחסים ישתפרו? לסבתא שלי עמדו דמעות בעיניים כשראתה אותי נכנסת, כאילו חזרתי משדה הקרב. אחר כך היא מיהרה לשאול איך אני מסתדרת עם לבשל, לנקות, לכבס ולגהץ. הסברתי שעליה להסיר דאגה מליבה כי שנינו מסתדרים יפה מאוד, חולקים את העבודה ולא מתעייפים יותר מדי. אולי זה הזמן להסביר שברוסיה לא נהוג לעזוב את הבית לפני שמתחתנים ובטח שלא בזמן הלימודים ובטח ובטח שלא תוך שילוב הלימודים עם עבודה ומגורים משותפים עם החבר. ברוסיה נהוג לגור בדירה אחת עם סבא וסבתא, ברוסיה יש חלוקה ברורה בין תפקידי האישה ותפקידי הגבר, ברוסיה נשים לא עושות צבא וגברים שהולכים ללמוד מקבלים דחית גיוס. לפעמים אני תוהה לעצמי איך החיים שלי היו נראים אם היינו נשארים לגור ברוסיה. גרנו בפרברי מוסקבה, להורים שלי היו עבודות טובות לפחות עד לפרסטרויקה. מה הייתי לומדת? מה היתה השקפת עולמי? איך הייתי נראית?

אבא שלי חזר עם הקניות מהסופר, ירדתי לעזור לו עם השקיות. "העין שלך נראית קצת אדומה, קרה משהו? את עייפה?", -"לא לא זה סתם זה כלום אני בסדר". באמת נהיה לי קצת אדום בעין אבל אני שונאת את הדאגה המוגזמת הזו. אחר כך הוא בא להתעניין מה כתוב במכתב שקיבלתי. סיפרתי לו, הוא לא אהב את התשובה. אבל דווקא היחסים ביניינו השתפרו. הוא מספר לי אחת מהבדיחות שהוא קרא באינטרנט שאם אתרגמן לעברית הן תהינה עוד פחות מצחיקות ממה שהיו במקור. זאת דווקא היתה בסדר. בזמן שאנחנו פורקים את הקניות ואני מצמידה רביעיה של לבן לעוד רביעיה של לבן, אמא שלי נכנסת. אני משתהה עם הראש במקרר בשביל לזכות לעוד כמה שניות של הערכת מצב. יש מתח עמום באוויר. אנחנו מדברות, אבל בצורה מרוחקת. היא נוזפת באבא שלי משום שקנה דברים שכבר היו לנו. זאת היתה נזיפה כל-כך מיותרת. אז נאכל הרבה טונה ולבן. ביג דיל. שמוצרים כפולים יהיו הבעיות שלנו!  אני לא רוצה להתנהג ככה אל פרוסקריפטור.

אני מתגעגעת אליו. כמו שלא התגעגעתי קודם, בתקופה שלהיות בני זוג עבורינו היה להפגש לפרק זמן מוגבל. כמו שלא התגעגעתי כאשר כל ערב היו לנו שיחות טלפון ארוכות עד שקרסנו מעייפות. מי היה מאמין. לפני שנים מצאתי בלוגר מעניין ורציתי לעשות עליו רושם. לפני שנים מצאתי בלוג שיכלתי לקרא שוב ושוב כל פוסט שנמצא בו. לפני שנים הכרתי אדם שלא רציתי להפסיק להיות איתו ולדבר איתו גם כשאני צריכה ללכת לספריה ללמוד והוא לאוטובוס, וככה עמדנו: הוא בגשם, אני בגשם, הספריה בגשם ואני בוכה מצחוק. עכשיו יש לנו בית ביחד.