על שולחן העבודה שלי עומדים שני ספלים עם תיון מצומק וכוס עם שאריות יין אדום מיובשות על התחתית. עוד מעט אצטרך להחזיר שבויים. תפוז. אולי תפוז יעזור לי. הוא שוכב יפה כזה בקערה בין האפרסמונים והאגסים. אקח אותו, הרי התפוז נברא בדיוק למען מטרה זו, לשרת את הצרכים של נובה. גם הסברס, אגב, אינטליגנטי - הוא מתריע את הקוטפים הסקרנים: "אל תדחפו אותי לתחת! כן, אני יודע שאתם נורא רוצים, אבל אותי אל תדחפו לתחת!". אחחח כמה חוכמה יש בבריאה.

קר לי. מה זה? אני לבושה... אה, החלון פתוח. סגרתי אותו והדלקתי מזגן. בחוץ הקדיר, הרוח התחזקה, השמש נעלמה מאחורי העננים. הבטיחו שכל השבוע יהיה גשם.

אני זוכרת איך בתחילת הסמסטר הייתי מלאת מוטיבציה ואנרגיות חיוביות. לא יודעת האם הרושם שלי מוצדק, אבל נדמה לי ששמחת החיים שהיתה לי אז השפיעה לטובה על חברי לימודים שהיו בסביבתי. אני זוכרת את המטלות של תחילת הסמסטר, איך התמלאתי גאווה על כך שהצלחתי לסיים אותן במלואן, אפילו חדו"א. שמחתי לראות את האנשים שלומדים איתי ואפילו למשך שבוע חשתי קמצוץ של עניין מניע אותי ללמוד. מהר מאוד חזרתי למצבי הטבעי בו לשבת בהרצאה זה סבל טהור ומלחמה מתמשכת בעצמי, אבל הייתי עוד איכשהו בסדר. את המטלות בג'אווה דווקא אהבתי. היום אני יושבת מול אקליפס, אני בוהה בו, הוא בוהה בי ואני הולכת לקרא בלוגים.

רק לפני כמה ימים גיליתי שלא רק אני יכולה לשבת על מטלה יום שלם ולא לסיים אותה. ככה זה אצל כולם, מסתבר. ואני ירדתי על עצמי שאני פרה עצלנית. כנראה זה באמת קשה. אבל לא יודעת, משהו נשבר שם, משהו השתחרר. בהתחלה עוד היה לי כוח להכריח את עצמי. ברוסית אומרים "דרך לא-רוצה". עכשיו הכל מדרדר. מדרון חלקלק. התפוקה שלי יורדת לכמות בזיונית, אני אוכלת בשביל לנחם את עצמי, כל קימה בבוקר מרגישה לי כאילו הייתי יכולה לישון עוד אלף שנים. אפילו לשעור בלט אני מתביישת ללכת כי אני מרגישה שהשמנתי והתחת שלי התנפח והרמה שלי נשארה גרועה כשהבנות הצעירות, הנשים ואפילו הבחור השתפרו. אוף. טוב, צריך ללכת לחדר כושר. כרגע קר לי ואני רוצה להתכרבל אבל נסיון העבר מראה שספורט יעשה לי טוב.

* * *

וזה באמת עשה לי יותר טוב. חזרתי מעודדת. הבית מואר וחם, אמא הכינה את הכרוב האדום החמוץ שלה ונשאר קצת מהכרעיים שהכנתי שלשום. אני כל הזמן חושבת על הקטע הזה שצריך לצאת מהבית של ההורים. מה זה צריך? רוצה. זה די בעסה לגור אצלם מכמה בחינות, אבל בעיקר משום שכל עוד את בקרבת הורייך את תקבלי יחס של ילדה קטנה. גם אין פרטיות: ההורים יושבים בסלון, החתולים מייללים, הסבתא בכלל לא מבינה את המושג של "מרחב פרטי". מצד שני? מצד שני יש לי אוטו, כסף, בית חם ונקי, אוכל מוכן. בשביל לגור לבד או בשותפות צריך כסף. בשביל כסף צריך לעבוד. בשביל לעבוד צריך זמן. בשביל זמן צריך לפנות זמן מהלימודים. בשביל שיהיה אפשר לפנות זמן מהלימודים צריך לסיים עם מרבית התואר. אז תחשבו ש"שותף" כבר יש לי. נשאר לי ללמוד טוב.

אבל אם למשל הייתי מחפשת לגור לבד או עם שותפים שאני לא מכירה? לחזור לדירה קרה ומבולגנת. גם רוב הסיכויים שרמת סבילות הג'יפה של השותפים תהיה גבוהה מזו שלי. בשבילם ג'יפה זה מתי שהעכבישים מתחילים ללכת מכות על טריטוריה. גם בטח השותפים יארחו חברים כל הזמן. פאאאאק אני אעשה פיגוע אם הרבה אנשים יתנחלו כדרך קבע בדירה שלי. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה: איך אנשים יכולים לסבול אחד את השני למשך כל-כך הרבה זמן? תמיד יש את החברים האלה שהם יושבים כל היום אצל מישהו והם לא עושים כלום ומדברים על כלום, סתם תקועים ביחד ומבזבזים את הזמן. חברת אנשים זה טוב ונהדר, אני מאוד אוהבת אינטרקציה חברתית, זה נותן לי פידבק חיובי – אבל יש גבול. אני צריכה את המרחב שלי.

אז בינתיים אני יושבת בבית ולומדת. אולי אני עכשיו בלימודים וכבר לא בפסיכומטרי וכבר לא בצבא אבל זה עדיין מרגיש לי כאילו החיים האמיתיים עוד לא החלו, כאילו יש איזה משחק שמתרחש שם בחוץ ואני רק עושה חימום ומתיחות לקראתו. מתאמנת על כוח הרצון. בתיכון הייתי גרועה בזה. כלומר, כל מה שנדרשתי לעשות זה להיות בשעור ולהשתדל להקשיב למה שהולך שם. ואז הייתי עוברת. לא הייתי תלמידה מצטיינת, אבל הייתי בסדר, ולא עשיתי כלום. עכשיו צריך ללמוד. צריך ללמוד. לשבת על התחת וללמוד. מה זה בכלל?

על המגלומנים

אז... קראת 1984, קראת את העשרים העמודים הראשונים ב"כה אמר זרתוסטרא". אולי שאבת כמה תובנות מספרות המדע הבדיוני ואתה חושב שאתה בן האנוש היחיד בסביבתך שנפקחו לו העיניים. אולי דווקא הערך בויקיפדיה על קארל מארקס או על נפוליאון הזיז בתוכך משהו. בכל אופן, אתה חושב שעלית פה על כמה רעיונות מבריקים שיעזרו לאנושות להציל את עצמה מעצמה. יכול להיות שבחדרך החשוך והמבולגן אתה בונה תוכנית מפורטת למהפכה והשתלטות על העולם. ברכותי, אני יכולה לתת לך עוד חמישה מספרי טלפון של אנשים כמוך.

אבל גם אם אין לך חלומות על גדולה, אתה מאמין שהצלחת לפצח כאן נוסחא כלשהי. אתה יודע את האמת. לא את האמת כולה על הכל, אבל אמת כלשהי, אתה שולט בה. ואתה שולט בה מכיוון שאתה אדם רציונאלי שיודע להקשיב לקול ההגיון. קול ההגיון מבחינתך יכול להיות מרדכי קידר מגמגם הסברה בערבית, ואתה מקשיב לו, פשוט עף על מה שהוא אומר, וחושב: אם רק להראות את זה לכל השמאלנים, הם מייד יפסיקו להיות סמולנים! במקום אחר, לא רחוק ממך, יושב לו בחור או בחורה - יאללה שתהיה בחורה כי לפי החמישיה הקאמרית כל הכוסיות בשמאל – והיא קוראת דוחות של בצלם ומזדעדעת מהאטימות של אנשים, מחוסר האנושיות של משטר האפרטהייד, ומצטערת, כל-כך מצטערת שכל אנשי הימין הפשיסטים לא טורחים לקרא כמוה על הזוועות.

יש גם את החוזר בתשובה. הוא, לא רק שהוא מצא את האמת, גם אלוהים מדבר איתו, יומיום, בסקייפ. הוא אומר לך, תראה את כל הדבורים, הפרחים, הפירמידות במצרים. איך הכל פועל בתיאום מושלם, איך העולם הרמוני. מישהו חייב היה ליצור את זה. הוא יספר לך על ההגיון הנסתר שבהלכות ויוסיף "אפילו המדע תומך בזה!". ותמיד, תמיד יצוץ האתאיסט התורן שלא מבין איך, אחרי המצאת משל חד-הקרן-הורודה-והבלתי-נראית ומפצלת הספגטי, אחרי דארווין ודוקינס, עוד נשארו אנשים דתיים בעולם.

גם אתה בטוח שיש איזה מקור ידע, מסמך או הרצאה שאילו רק אנשים יחשפו אליו הם יבינו שטעו כל חייהם. אולי אתה צמחוני וחושב שסרטונים של שחיטת בעלי חיים הם טיעון המחץ לכל אוכלי הבשר. אולי אתה חושב שלא מספיק אנשים ביקרו ב"יד ושם" אם הם לא מבינים למה הוקמה מדינת היהודים. כך או כך, אתה האדם התמים עלי אדמות אם אתה חושב שאת כל השאר עשו באצבע.

על הנגררים

הם הולכים להפגנות של הסטודנטים כי זה מגניב, כי זה מה שסטודנטים עושים, כי צריך לצאת מהאדישות. אם היום שונאים את החרדים אז הם ישנאו כל חרדי וחרדי, כל חסידות וחסידות בלהט. אם מחר מתגייסים לצבא החברים של גלעד אז הם כולם יחליפו את התמונה בפייסבוק וישימו סטיקר על האוטו. כשיש שריפה ביערות הכרמל הם יקראו להעלות את אלי ישי על המוקד- שרק הספיק להקרר מאז שריפתה של חנין זועבי.

פוליטיקה היא חלק נכבד מחייהם וההשקפה הפוליטית היא חלק מזהותם. הם יגנו על הדעות שלהם בלהט, הם יתווכחו בקולי קולות סביב שולחן ארוחת הבוקר בשבת, הם ידאגו להשמיע את העמדות שלהם לכל העוברים במסדורונות האוניברסיטה. כי הם בטוחים בעצמם, הם בסדר. הם לא יכולים לטעות כי הם בצד הנכון. זה כל השאר טפשים, חוטאים, בוגדים, פשיסטים.

הם יהיו ילדי הנרות, נוער הגבעות, חיילים צייתנים. בשבילם הכל ברור: מה טוב ומה רע, מי צודק ומי טועה. כל החוכמה היא עבורם חוכמת רחוב, פילוספיה שניתן לסכם בשורה אחת עם שפה עילגת. ואם מחר יודיע במהדורת החדשות הצודקת שצהוב הוא סגול ומשולש הוא ריבוע? יהי כן! 2+2=5.

ועל אלה שלא אכפת להם

לא אכפת להם מכלום. לא מהחרדים, לא מהפלשתינים, לא מהמסתננים, לא מהמתבוללים; לא מהחיות השחוטות, לא מזכויות האדם, לא מהערכים של הנוער. לא ממש משנה להם האם הם צודקים או מוסריים. זה משנה להם רק ברמה של האם הם יקבלו עונש או לא. הם לא ישאלו שאלות על העולם, הכל בסדר להם. רק תן להם שוקו ותשבץ של "ישראל היום". תן להם לחיות במשבצת הקטנה שלהם, עם ארוחות קבועות ופעילות מונוטונית שהם בחרו. הם בקונכיה שלהם, כל שאר העולם החיצון לא קשור אליהם ולא מעניין אותם.

ולהם לא מגיעה יותר מפסקה אחת.

יושבים אצלי בבית עכשיו אורחים מרוסיה: אמא וילד בן 14. הם באו לפגוש איתנו את השנה החדשה, גם פרוסקריפטור הגיע לארוחה החגיגית אתמול. היה מוזר ומביך בהתחלה. ההורים שלי נחצו בין עברית לרוסית, סבתא שלי האשימה את האורחים בצליינות ואני השתדלתי לדבר כאילו במשך כל 22 שנותי לא עזבתי את מוסקבה. השולחן היה עמוס אוכל אבל כולם היו עסוקים בלהציע לאחרים לשים משהו בצלחת. היה אווז בתפוחים, סלמון בטחינה, תפוחי אדמה אפויים, לשון בשמנת ופטריות, סלט אוליבייה, סלט חסה עם תותים אגסים קשיו ופרמזן, הרינג במרינדה עם מלפפונים וסלק, כריכונים עם סלמון מעושן וכריכונים עם קוויאר, יין אדום, יין לבן מאוד מוצלח, מיץ תפוזים ורימונים טבעי. לקינוח היתה פלטת גבינות וקרקרים, עוגת פסיפלורה שלטעמי הפסיפלורה היתה מיותרת בה וגביעי סלט פירות עם גלידת מנגו וקרם עוגיות. אחר כך בדירה שלו פרוסקריפטור פינק אותי בשמפניה (אמיתית!) ותותים. ככלות הכל היינו מוכנים נפשית לפגוש את השנה החדשה.

כעת עולים קולות רמים מהמטבח. אני לא רגילה לזה, אני רגילה לשקט בבית. הם שותים שם תה כמיטב המסורת הרוסית. ישבתי איתם זמן מה. האורחים הביאו בונבוניירה רוסית, הזאת עם המילוי הלבן המגעיל והנורא מתוק. אני לא מבינה איך פעם אהבתי את זה. הילד, מסתבר, נורא אוהב את הממתקים האלו. מאז שהגיע אלינו ושמע שיש לנו מחשב הוא תקוע בחדר העבודה, ומתכתב בראבק עם החברים שלו. אמא שלו הכינה לו תה עם חלב ודבש והתה עמד והתקרר. כשלבסוף הגיע העלם, הוא בלע שני ממתקים, ובלי לטעום מהתה שהוכן לו מבעוד מועד הטה את מיכל הסוכר מעל לכוס שלו. פאדיחות להודות שבבית שלי היה מיכל סוכר עם סוכר קרוש בו, אבל זה לפחות מנע תאונה. נו שוין.

יש גבול לכמות התה שאני יכולה לשתות ולכמות הזמן שאני יכולה לסבול קונצרטים חגיגיים בערוץ הרוסי הראשון. שמתי לב שההורים שלי כבר לא מנסים ליזום שיחות נימוסים בטלות, לאמא שלי כבר לא מסתננות מילים בעברית. הם באמת באמת התמוססו בנוסטלגיה על איך בצעירותם ראו בחורות שיכורות הולכות לשחות טופלס בנהר מוסקבה, נזכרו בחברים מימים עברו, מי התחתן עם בת זוגו לריקודים סלונים, למי נולד ילד, מי התגרש. בשלב הזה כבר הרגשתי שזהו, צריך לפרוש לחדרי ולהמשיך ללמוד. במקום ללמוד, כתבתי לכם פוסט.