כשהייתי בת 18-19 שמעתי איך כל מיני אנשים בני 20 פלוס סביבי מתפלאים כל פעם מחדש שבני כיתתם וחבריהם מתחתנים. לי זה לא יקרה, חשבתי, אני אגיע מוכנה כי אני יודעת שבגיל 22 אנשים כבר מתחתנים ואפילו מולידים ילדים, אני מודעת לתופעה ולכן לא אופתע. אבל לא, לכל הרוחות – בחורה מהכיתה שלי התחתנה!!! ולא רק שהיא בגיל שלי, היא אפילו נולדה איתי באותו יום. באותו פאקינג יום. ומי בכלל היה מאמין? כולה היתה ילדה מוזרה עם אקנה שכנראה הוגבר בגלל הרגלים הגיניים גרועים, התלבשה תמיד כמו איזו טום בוי ולא התעניינה בגברים, ויום אחד היא הפליאה לעשות והגיעה עם ראסטות. לצערי היא ישבה בשולחן לפני כך שבעל כורחי נאלצתי לחזות בפלורה והפאונדה שמתפתחת בתוך סבך שיערה. זה לא היה מחזה מלבב. החלטתי שהיא כנראה לסבית או אה-מינית.

מסתבר שטעיתי. נפלאות הפייסבוק איפשרו לי לעלעל באלבום החתונה שכנראה נחשף בפני בגלל שאני חברה טרזיטיבית. יש לציין כי סט הצילומים היה מוצלח מאוד, כמו גם השמלה. פעם ראשונה שאני רואה את הילדה הזו בשמלה (מה היא לבשה בנשף הסיום?). שיער אסוף כמו של נסיכת דיסני, תחרה, פוזות רומנטיות, הורים מרוגשים עד דמעות וכל הג'אז הזה.

אני לא יודעת. יש לי דחף לנסח איזה מניפסט התנגדות או טקסט זועם על איך שהממסד הרשע כופה עלינו דרך חיים ושותל בנו רצונות. כביכול יש פה קנוניה גדולה נגד האדם הפשוט: מכתיבים לו דרך חיים, תחנות, שאיפות; מונעים ממנו את החופש לעצב את חייו בצורה מקורית. באמת שמתאים לי להתנגד לכל זה. באמת שאני מרגישה קצת מרומה. אבל לא. זה בסדר גמור, זה אפילו נפלא – חתונה וכל זה. לגור ביחד, לקבל הצעת נישואין, לבחור שמלת כלה, לבחור קייטרינג, אולם, עוגה ומוסיקה, לנסוע לירח דבש, לחזור ממנו ולבשל בורשט וגולאש ביומיום, לחגוג את החגים ביחד ולבקר את ההורים. אלו טקסים נחמדים ובלתי פוגעניים, אי לכך ברי קיימא.

האמנם אף אחד לא נפגע מהמסורות הללו? לדעתי המסורות עצמן בלתי פוגעניות, אבל אנשים שלוקחים אותן ברצינות יתרה כן. אסביר את עצמי: האדם בחייו במילא לומד להנות כמעט מכל דבר, אפילו ממין ואוכל. באותו אופן הוא לומד לרצות. לכן אם אנחנו שמים לנו למטרה את האושר, עלינו לקבל את המציאות שבה דברים שעושים אותנו מאושרים הם אינם אותנטיים אלא מוכתבים מלמעלה. עם זאת "מוכתבים מלמעלה" אין משמעו "מן אללה" אלא "מוכתבים על ידי גורם ארעי, משתנה, שאין הוא מייצג את הראוי, הצודק וההוגן". מכאן שבעוד שמודל המשפחה יכול להיות טוב לאדם אחד, הוא גם יכול להיות מזיק לאחר. יחס דתי כלפי הטקסים והמודלים המקובלים יכול לאמלל בני אדם.

הכרתי אנשים בחיי שלא רצו משפחה או ילדים. לכאורה עניינם האישי, לא? אז מדוע מרגיש כל אדם ששומע זאת צורך להטיף ל"סרבנים" שהם לא מבינים והם בעצם כן רוצים וכן צריכים ושדרכם שגויה? המטיף ככל הנראה שכח שמסורות תפקידן לשרת את בני האדם, ולא לדכאם.

הנה דוגמא נוספת. אומרים לנו, לנשים, שיש בגופנו שעון ביולוגי שמתחיל לתקתק לו אי שם בשנות ה20 לחיינו. עם כל שנה שעוברת התקתוק מתחזק, ככה שלקראת גיל 30 הוא לגמרי הולם על הראש, לא נותן לנו לישון וגרם לנו להתרוצץ מיוחמות ונואשות בחיפושים אחר בעל שיעשה לנו ילדים. "הגוף רוצה ילדים" אומרות לנו האמהות הדואגות. אנחנו, שכבר רגילות לא להתגרות בגוף שלנו פן יתנקם בנו עם כאבי מחזור היישר מהשאול, מקבלות את זה כאמת לאמיתה, אפילו אם ניחנו בספקנות מדעית. אנחנו מתעלמות מהעובדה המקוממת שעיתוי תחילת התקתוק משתנה בקשר ישיר לזמן ולמקום הגיאוגרפי, ככה שבהודו זה גיל 13, ברוסיה זה גיל 20, בישראל 25, בישראל בבני ברק זה גיל 18 ובישראל לפני דור זה היה עוד פחות מ25. יותר מזה, השעון איכשהו מסונכרן עם מטרות אחרות שאת צריכה להשלים בחייך. הוא לא תוקף את האישה הממוצעת באמצע השירות הצבאי שלה ולא באמצע הטיול לדרום אמריקה. באוכלוסיות עמידות השעון אפילו מחכה שהבחורה תסיים עם התואר שלה. כמה מתחשב מצידו.

אז אולי השעון הזה הוא לא כל-כך ביולוגי? אני די בטוחה שאפילו גיל גרינגרוס עם הפסיכולוגיה האבולוציונית שלו יתן לחברת הציידים-לקטים שלו לנוח ויצביע על מנגנונים חברתיים. היום הרפואה ממליצה על הריון עד גיל 35, אבל הציפיה החברתית היא שתלדי עד גיל 30. יכול להיות שזה בסדר מבחינתך ובמילא זה נכלל בתוכניותיך, אבל אולי את תיכננת לימודים לדוקטורט, פיתוח קריירה, טיול מסביב לעולם, אפילו הגירה? אולי את ובן זוגך לא רוצים ולא מוכנים עדיין לילדים? אפשר שעדיין לא מצאת לך אף אחד ואת לא מוכנה להתפשר על איזה שמוק רק בשביל שיעשה לך ילדים. מדוע את צריכה להאמין בבדיה הזאת, שגורמת לך להרגיש כאילו את במירוץ כנגד כל הסיכויים?

כי אנשים לוקחים את המסורת ביותר מדי רצינות. במקום שהטקסים ימתיקו את החיים, יעטפו אותם בצלופן צבעוני עם סרטים מסתלסלים, יתנו כותרות יפות לאלבומים עם פרצופים מחויכים, הם דוחקים את האדם, מדכאים אותו, מגבילים אותו, מונעים את אושרו. והדבר הכי גרוע בכל העסק הזה הוא שדווקא אנשים קרובים הם הראשונים שיטיפו לך לעשות דברים כנגד רצונך. מוקדש לכל הדודות עם "בקרוב אצלך".

אחרית דבר:

ברוח הדברים אבקש להוסיף אמירה. לאחרונה שמעתי יותר מדי אנשים שדורשים מחבריהם "כבוד מינמלי למסורת". אם זו המסורת היהודית אז כבוד מינמלי כולל חיתוך בבשר החי של תינוק, אם זו המסורת החברתית הרחבה יותר אז זו חתונה עד גיל 30 בכל מחיר. אני אינני דורשת זאת מאנשים שקרובים אלי. מה שכן אני דורשת זה "כבוד מינמלי לאדם" – מה שבא פעמים רבות בסתירה למסורת.

יותר משבוע עבר מאז שסיימתי לקרא את הספר, אפילו הספקתי בתקופה הזו לנסוע לחופשת בטן-גב מרעננת ולחזור שזופה ובריאה. גם ספרים אחרים התחלתי לקרא, אבל "מנוחה נכונה" עוד לא הרפה ממני. משהו לא נסגר שם, אפילו המילים בהן נגמר הספר, מילותיו של שרוליק שכתבתי עליו בפוסט הקודם, הסגירו שאלה לא פתורה ואפילו התחמקות מחיפוש תשובה: "במקום להאריך ברישום, אנגן לי הלילה בחליל-הצד שלי. ודאי יש מקום גם לזה. מה הטעם? אינני יודע."  כך יונתן נשאר להתנודד כמטוטלת בין הקיץ לחורף, בין עת מלחמה ובין עת של שלום, בין עצמו לבין הקולקטיב, בין הקיבוץ לבין המדבר. הוא נותר שתקן, נתון לחסדי הטבע ולרוח התקופה, קורבן של המציאות שאפילו בריחתו איננה בריחה לשם לקיחת החופש אלא בריחה לשם חזרה, חלק מתוכנית לאומית או אלוהית: מציאת מנוחה, נכונה תחת כנפי השכינה.

הנימה האופטימית של חיים החוזרים לשגרה היא מתעתעת. זוהי אופטימיות שנובעת מנוחות וידיעת העתיד וסדרם של דברים. אפילו המלחמה מוזכרת כאיזה גשם חולף עם איזה קצין בשם צ'ופקה ואיתן רי"ש שנהרגו ואולי עוד כמה נופלים שעושים להם לוויה צבאית ואז חוזרים גיבורינו לביתם החם והאוהב וכולם שמחים. קל לשכוח שרק לפני מספר עמודים סופר על הלם הקרב של יונתן וגם על האפיזודה עם החייל הסורי קטוע הרגליים שאת גופתו שמו החיילים הגיבורים בתוך ג'יפ נטוש עם סיגריה ביד. מה עם הזוועות שראו הבנים במלחמה? מה עם נקיפות המצפון על הרג אזרחים וחברים שנקטלו בשדה הקרב? אך את מי זה מעניין, ענת של אודי בהריון ואם בעזרת השם נולד להם בן אז אודי ילמד אותו להיות גיבור צבא ההגנה, ואיך לא אם הבן יגדל בתוך בית עם שלד של ערבי שמתפקד כדחליל בגינה ואבנים מהכפר ההרוס וגולגלות ושאר שלל מלחמה?

הנימה היא אופטימית משום שגם עמוס עוז וגם קוראיו משוכנעים שזהו מצבם האופטימלי של דברים, שזוהי הזרימה הטבעית של מאורעות ועל האדם מוטל להתרווח ולקבל את המציאות כפי שהיא ללא שאלות. דמות שמשקפת היטב את הגישה הזו היא אישתו של יונתן - רימונה. היא האם שלא שואלת "למה?" כשנולדת לה בת מתה. היא האישה שלא מתעניינת במניעיו של בעלה שמספר לה שהוא רוצה לעזוב. התודעה שלה היא רצף של חוויות של ההווה, וזה מוצג היטב בקטע זרם התודעה שבה רימונה אופה את העוגה ומתארת את כל מה שהיא רואה, מרגישה ושומעת - בלי שום הרהור פילוסופי או שאלות או תלונה או תקווה. היא חסרת אינדיווידואליות לחלטין, מסוגלת להזדהות עם הברושים שמתכופפים ברוח בגשם אך לא מוצאת בעצמה את הכוח שמניע אנשים אחרים מסביבה לקום ולעזוב, להאבק, לשנות. האישה הזו, רימונה, היא מסבירה ליונתן שכל תחושותיו הרעות, שכל סלידתו מהקיבוץ הם פרי גחמה, דכאון של חורף, עצבות שתתמוגג ברגע שהשמש תזרח.

אבל יונתן לא מרפה. הוא מחפש מילים. הוא מחפש מילים ברדיו, אצל עזריה, ששטף הדיבור שלא לעולם לא נפסק, אבל אביו, אצל אשכול. הוא מבין שעליו להסביר לרימונה ולמשפחתו מדוע הוא עוזב, והוא יודע שעליו להסביר לעצמו. מסביבו ישנן לא מעט דמויות שיודעות להסביר את עצמן בצורה טובה. אביו יולק הוא נואם מוכשר, ציוני נלהב, קיבוצניק, מקורבו של אשכול. גורלם של קיבוצים ואפילו גורלה של המדינה תלויים רבות בכישורי הרטוריקה של יולק. ישנו גם עזריה שמגיח מתוך הזוועות של אירופה בודד עם נפש פגועה ומחפש לו נחמה במשמעות שנותנת לחייו הציונות ובשיוך שנותן לו הקולקטיביזם הקיבוצי. עזריה הוא נער נלהב, מלומד, אוטודידקט, שמרבה לדבר ולהגות, שדבריו חילחלו למוחותיהם של חברי קיבוץ רבים בלא משים. מעצבי דעת קהל נוספים הם חוה, אישתו של יולק, ושרוליק (שעליו כבר שמעתם ממני) שאומנם לא משנים עולמות אך משפיעים בדיבורם על אנשים פרטיים ועל היחסים בינהם.

בוקר אחד יונתן ליפשיץ נעלם מהקיבוץ ללא מילים וללא הסברים, רק עם תרמיל גב, נשק וכיוון כללי דרומה. הוא נזרק ממקום למקום, תופס טרמפים, אוכל בחסדי אנשים זרים, "מרים" ציוד צבאי ולן היכן שיוצא. הוא מפסיק לשאול מדוע עזב אלא מחפש מי קורא לו ולאן עליו ללכת. גם כאן הוא לא נוטל את גורלו לידיו אלא בוחר ביעד הפופולרי והמקובל אצל התרמילאים של דורו - פטרה. הו, הסלע האדום. יונתן סוף סוף השתחרר משליטתו של אביו האידאליסט וברח מעינהם הבוחנות של חברי הקיבוץ וכעת הוא נגרר אחרי צו האופנה של הצעירים, מניח שמשם תבוא לו הגאולה. נזרק, נאסף, נלקח, נפלט, הולך להיכן שנושבת הרוח, ובסופו של דבר נשבה הרוחל כיוון אוהלו של זקן רוסי הדוניסט שמטיף לו לנהל אורח חיים נהנתני ולוותר על המסע המסוכן לפטרה לטובת חופשת ריענון באוהלו במדבר. יונתן פורק את תסכולו ורגשותיו, שוכח מהם, נח, אוכל, שותה, מזיין, משתזף, מגדל זקן ובסופו של דבר חוזר הביתה.

יונתן חוזר הביתה כשחיצונית הוא שונה, אבל בתוכו הוא אותו אדם שאין לו מילים ואין לו הסברים, אלא רק רגשות לא מפוענחים. הוא יוצא למלחמת ששת הימים וכנראה גם שם נפגע בנפשו, ואיך אפשר שלא. הוא חוזר לאישתו רימונה ולעזריה, למשחקי השח ולתה עם עוגיות, לחוה שמתרוצצת בין סידורים לקראת הנכדה שעתידה להוולד. אנשים באים ומתחלפים, מתים ונולדים והסלידה מהקיבוץ חוזרת והתחושה של חיים מוחמצים תופסת אותו בימי החורף הגשומים כשעיניו דומעות מהאלרגיה, ואיש מזרחי תמהוני מתפלל בשפה מוזרה וסורג לאליטה האשכנזית סוודרים. יונתן לומד לעצום עיניים, להתמסר, לישון, לזרום. אטום ושותק, הוא כבר לא יגיד מילה כנגד ההתארגנות החברתית של הקיבוץ, כנגד דרכם של אנשים נאורים ששולחים אותו ואת בניו לאינסוף "מלחמות נחוצות", כנגד אידאליסטים שאוסרים עליו את האושר האישי. הוא נכנע.