זה יישמע אידיוטי, אבל משגע אותי שאני לא יכולה להבין הרבה מבני האדם שחיים סביבי. בלהבין אני מתכוונת להזדהות, לשים את עצמי בנעליים שלהם, להבין את ההגיון הפנימי, את הרגש הזה שבצמתים מכריע איזה ערך יועדף על פני ערך אחר. כן, אני יודעת שזה רק הגיוני שאני לא אבין את מי שהיו לו חוויות מעצבות שונות משלי, אבל העניין הוא שמצפים ממני כן להבין, כן לקבל כמובן מאליו הרבה דברים שלא מובנים לי מאליהם.

אחת הסיבות לכך היא שאני מהגרת. אנחנו משפחה של מהגרים, לא עולים. אומנם רוב חיי השתמשתי בתום במילה "עולים" אבל זה שקר גס. ההגירה של 91, והמשפחה שלי בפרט, לא היתה אידאולוגית. לא הגענו לכאן כי זו ארץ חמדת אבות וגם לא היינו מחוברים כל-כך לשורשינו היהודיים (במידה והיו כאלה בכלל). ההורים שלי רצו לשפר את רמת החיים, רצו לברוח מרוסיה המתפרקת. לכן לי קל באותה מידה לקום ולנדוד לארצות חמות יותר. אני לא מבינה את אלו שיש להם האמצעים לעלות על המטוס למדינה מוצלחת יותר ולמצא שם עבודה אבל הם לא עושים את זה מתוך איזו הרגשה של "אין לי ארץ אחרת" מוזרה. אני לא מבינה איך אנשים מעדיפים שהם עצמם והילדים שלהם יחיו במדינה עם מלחמות, חינוך גרוע, חוק שירות חובה ועוד כל-כך הרבה מגרעות כאשר מעבר לאוקיינוס החיים הרבה יותר קלים. ואם מישהו רוצה לשיר לי את המזמור של "לכל מקום יש את הפלוסים והמינוסים שלו" מוזמן לעבור לגור באינדונזיה. שמעתי שנפלא שם.

אני לא יודעת אם אתם יודעים את זה, אבל מי שהגיע מברית המועצות הגיע ללא חסכונות. את סל הקליטה שקיבלנו העברנו ישר לאיזה אחד שבא לעשות בינזס מדירת העמידר שהוא קיבל, לשכירות של שנה. במשך השנים הבאות עברנו בין כמה דירות, עברנו מנתניה לרעננה, לאט לאט שיפרנו את רמת החיים. תמיד גרנו בשכירות ואנחנו עדיין גרים בשכירות, עדיין בכוננות לעבור למקום אחר. מעולם לא הרגשתי צורך לפתח רגשות כלפי ארבעת הקירות שאני חיה בינהם, בטח שלא כלפי האדמה. מעולם לא הבנתי איך אדם יכול לטעון שאדמה היא שלו באיזה מובן רוחני עמוק ולא כחלק מהסכם שמעוגן בחוק. הפליא אותי שאנשים מוכנים למות בעבור אדמה. כמה חיים בוזבזו למען חול וסלעים, כמה כספים מזרימים לאנשים שתפקידם לתפוס עוד ועוד אדמות. מה זה, השתגעו כולם?

אפרופו דת: אני לא יהודיה. כלומר, חוק השבות וזה, אבל אמא שלי לא יהודיה. "כן, אבל זה רק לפי הרבנות, את בעצם כן יהודיה לפי האבא" – לא, אני לא יהודיה. נכון, אתם אוהבים לחשוב שיהדות היא אתניות או אפילו עם. אבל מצד אחד טענתם שאני חלק מהעם שלכם ומהצד השני אני בעצם נחותה ואני לא יכולה להתחתן פה או להיקבר עם צחים וקדושים כמוכם עד שאני אתגייר. אז תאכלו זין יא חתיכות קקי צבועות. מה אתם מציעים לי גיור ב"דיל" כחלק מקורס צבאי? למה אני צריכה לתקן או לשנות את עצמי  למענכם? למה אני צריכה לעבור טקסים משפילים ולהגיד מילים שאני לא מאמינה בהן? לא יהודיה וזהו. ואגב, המדינה הזו היא שלי באותה מידה שהיא שלכם.

אבל מילא אתם. אני לא מבינה את שאר הרוסים שעוברים גיור. אותם חבר'ה, אותה הגירה, כולם חילונים, ופתאום הם משתפים פעולה עם הקרקס הזה. למען מה? למען תחושה שקרית של שייכות? מה, הם לא יודעים שהם יישארו מהגרים לנצח? שום רבי לא יהפוך אותם לישראלים אותנטיים כפי ששום כומר לא יהפוך אותי (למשל) לאמריקאית אותנטית.

אבל למה לי בעצם לא להתקרב אל הדת, הרי ביהדות יש כל-כך הרבה דברים יפים?

כן, ביהדות יש המון דברים נפלאים, כמו למשל שנפש האישה נחשבת לנפש בהמית והגבר מברך כל בוקר "ברוך שלא עשני אישה". זה מיד גורם לי לרצות להיות חלק מהדת הנהדרת הזו. כמו כן, מרוב כבוד לנשים, דוחפים אותן למרפסת במעלה בית הכנסת כי כמובן הן לא יכולות להתפלל כשוות בין הגברים. אם זה לא פיתה אותי מספיק אני בוודאי אשבה בקסמן של הוראות הצניעות שכמובן חלות רק על נשים. אוי לי אם אתן לשיערותיי השטניות החלקות להתנופף ברוח ואבליט את הטוסיק שלי עם מכנסיים צמודים. אני עלולה לעורר את יצר הרע אצל הגברים. מעבר לכך, מצופה ממני לפרו ורבו מסיבי בין אם  זו סתם השרצה חסרת מעצורים ובין אם זה למען מטרה אידאולוגית שיש לה שם מתייפייף "הבעיה הדמוגרפית", כלומר הרחם שלי הוא רשות הציבור. בנוסף לכל אני צריכה לשבת בבית ולשרת את הגבר, הילדים, המשפחה המורחבת ואת אלוהים. אמממם... What about NO?

אבל אם כבר מדברים על נשים וילדים זה מזכיר לי עוד התנהגות מוזרה של ישראלים ובעיקר ישראליות: ברית מילה. מודה, לא היתה לי עמדה מנוסחת ומנומקת בעד או נגדברית מילה לפני שפרוסקריפטור העלה את הנושא בפני. הסתובבתי עם נתונים עמומים לגבי זה שאיכשהו ברית מילה היא בריאה ואפילו חשבתי ששמעתי ממישהו שברית מילה לא כואבת לתינוקות (בולשיייט). אז אני זוכרת שבשיחת הטלפון הראשונה שלי עם פרוס' איכשהו הנושא הזה עלה ואני אמרתי לו "אתה יודע, אני פשוט לא מבינה איך אמא שפויה עם אינטסטינטקים אימהיים תקינים – אמא שנכנסת לחרדה מכל עליה של חום אצל התינוק שלה – מוסרת ככה בלי בעיה את הבן שלה בשביל שיחתכו לו מהבולבול.". ועוד יותר לא מובנות לי האמהות שמצהירות שהן חילוניות אך מקריבות את הבן שלהן על מזבח של אל שאינן מאמינות בו. עזבו טיעונים לפה או לפה, איך, מבחינה רגשית, אפשר לעשות את זה בכזאת קלות? למה אף אחת לא מתקוממת? אני משוגעת או שכולן השתגעו?

לא, אני לא מבינה.

בסופו של דבר, אני חושבת שעיקר ההבדל ביני לבינכם הוא העובדה שאני מקבלת ולא מנסה לטשטש את ההבדל ביני לבינכם. אתם יכולים להיות מהגרים מרוסיה, פליטים מאפריקה, ישראלים צברים (אבל למעשה, אין משהו יותר ערבי מהסברס), דור שלישי מפא"יניקים, חובבי ציון עם חיבת ציון, פועלי ציון שמאל, פועלי ציון ימין, ציונים כלליים, רומנים, בוסנוסרבים, טריטוריאליסטים, טרוריסטים כבויים, גימלאים, שלומעליכמיסטים, בוגרשוביסטים, בן-יהודאים, גאים ואפילו נס-ציונאים. כי כולכם אצל ציון בשביל כולם על האש ואף אחד אצל ציון לא מתייבש. ואף אחד – תקשיבו, זה חשוב – אצל ציון לא מתבייש!

אם נפגעתם או אתם קשורים באופן כלשהו לשריפה ביערות הכרמל - עדיף שלא תקראו את הפוסט שלי. יש בו חלקים שלא יעשו לכם טוב.

כן, השריפה ניערה גם את העולם הקטן שלי שבו לרוב אני מתעסקת במשפחה, בלימודים, בכל הדברים הקטנים והאישיים שלי. יש איזה אי-צדק באופן שבו אסונות משפיעים עלינו: אנחנו מזדעדעים הרבה יותר מאסון שקרוב לנו תרבותית וגיאוגרפית ולא מאסון רחב היקפים או מרובה נפגעים. הרי שריפות ענק היו תמיד. היתה אחת ממש לא מזמן ברוסיה, שבערו יערות בשטחים ענקיים ואנשים רבים נספו. גם תמיד יש צונאמי, הצפות, הוריקנים, רעידות אדמה, ואני רואה את כל זה בטלביזיה ולמען האמת אני די אדישה, זה נראה לי כמו תמונות אילוסטרציה בספר היסטוריה, משהו שלא נוגע לי, משהו ממציאות אחרת, עולם מקביל. והנה, זה כאן לידי וזה קורה לאנשים שדוברים את שפתי, אנשים שלמדו כמוני מאותם ספרי לימוד והם גרים כמה קילמטרים צפונית מהבית שלי, כמה קילומטרים שאני יודעת לנסוע באוטו ואפילו טיילתי שם. פתאום אני מבינה שזה יכול לקרות גם לי. פתאום אני מנסה להזכר מי ממכרי גר בחיפה, מי גר בקריות, מי גר בכפרים מסביב. פתאום תמונות של כאוס, חורבן, סכנה ומוות מתפרצות אל תוך המציאות שלי ומזכירות לי את כל מה שהדחקתי בשביל לחיות את החיים כאילו הם חיי נצח.

כך זה היה בראשי, אך אני לא יודעת איך פועלים המנגנונים שלכם. הרבה אנשים מצאו דרכים נפלאות לשלב דיסוננס שכזה בחייהם: איש איש לפי אמונתו חיפש להוציא מן מהעז את המתוק. מי מיד צעק "אמרתי לכם!" על ההתנהלות הקלוקלת של המדינה, מי ראה כאן עוד לבנה בחומה שבונה הממשלה בינה לבין העם, מי קרא להעלות על המוקד את כל הערבים, מי מצא העצמה באסון המשותף או "כל ישראל אחים" ומי שקע בהזיות משיחיות על זעם האלים על שחטאנו והלכנו בדרכי רשעים. ואז ישבו איש איש כשכל אחד במוחו מפרש את המציאות על פי תפישתו, וזעקו: "איך הם לא רואים? האם כולם עיוורים? האם הם טיפשים, מעוותים וחולי נפש? איך אפשר שלא לראות שהאסון קרה כי - ". אבל שילוב המציאות בתפישת עולם היא מלאכת שזירה מסובכת שדורשת מיומנות רבה ודיוק, למען לא יופר האיזון, האיזון העדין שעוד נחזור לדון בחשיבותו.

אני אשקר אם אומר שהעסיקו אותי תיאוריות מדיניות גלובליות כשניסיתי לשזור את המאורע במארג שלי. אותי סיקרן, למשל, לדעת איך זה מרגיש להיות בתוך שריפה, מה האדרנלין עושה לך כשאתה יודע שהמוות כל-כך קרוב, עד כמה כואב המוות בשריפה, על מה חושבים. ניסיתי לדמיין את הריח והמראות, ניסיתי לנחש מה נשאר מהגופות החרוכות. לא, אני לא באמת רוצה לדעת, אבל יש בי צד שמזמר בשקט כמו סירנה על אי: בואי, בואי תראי, בואי תראי איך כל כולך האיתנה והמשוכללת יכולה להפוך לחתיכת פחם או לרסק עצמות. אבל כמובן שאני לא אלך לחפש תמונות או לקרא חוויות כי אני לא רוצה להתנפץ על הסלעים, אני לא רוצה את מותה של שפיותי.

השריפה בהחלט לא היתה ההתפרצות הראשונה של אסון לחיי היומיום של האזרח הישראלי. כל מה שתיארתי בסוף הפסקה הראשונה מתאר במידה רבה גם את התחושות בעקבות הפיגועים של האינתיפאדה הראשונה או כל המלחמות השונות שישראל נכנסה אליהן. פתאום, לתוך החיים שלך נוספת אופציה שאת הנסיעה הזו תגמור בחלקים, שאת הישיבה הזו בבית קפה תגמור בשכיבה על רצפתו, שאת השעור במתמטיקה תגמור במקלט עם מסכת אב"ך. ככל שהסיטואציות האלו יותר מפחידות ומזוויעות, כך הן גם מעוררות יותר סקרנות. אתה מנסה לדמות מה יקרה אם, אתה מנסה לשים את עצמך בסיטואציה. עם שלם רוצה עוד ועוד פורנוגרפיה של המוות, לא שלום. עם שלם דבוק למסכי הטלביזיה, גומעים תמונות מזירת האירוע, שומעים עוד ועוד סיפורים אישיים בשביל לטעום מחריפות הצער. קשה להודות בזה, אבל זה מסב לנו איזה תענוג מזוכיסטי אסור.

זה לא מוסרי להנות מאקט אלים, ויש לכך רציונאל מאוד ברור: אנחנו לא רוצים לעודד אלימות לשם הנאה, אנחנו לא רוצים שאזרחי המדינה יתעללו אחד בשני לשם הכיף מהסיבה הפשוטה שבדרך כלל ההתעללות פחות כיפית לאחד הצדדים. מכאן נגזר שגם לא מקובל לשאוב הנאה מאלימות מדומיינת או מאסון מדומיין כי אלו מרמזים על סוג של הזנחה מהכאב הרב שמסווה האלימות או האסון המדובר. אבל האם באמת כולנו מצייתים לחוק הלא כתוב הזה ומתייחסים בכזה כובד ראש לכל הזוועות של העולם? האם לכם לא היו אף פעם מחשבות חוטאות?

אונס הוא נושא מאוד רגיש בשיח הציבורי כיום. אף בחורה שפויה לא רוצה לחוות אונס. אף בחורה שפויה לא רוצה לחוות אונס באמת. אבל להרבה בחורות נורמטיביות יש פנטזיית אונס. פנטזיית האונס הזאת לא כוללת את נסיך חלומותיה של המפנטזת, האקט הוא מלוכלך, ברוטלי ומשפיל. במציאות, אין שום סיכוי שאישה תתגרה מאונס, יותר מזה – הטרדה מינית בלבד היא חוויה רוויית גועל והלם. למרות כל זאת, בחורות מתגרות בדמיונן מאונס ואני מניחה שרובן מרגישות שזהו חלק פרוורטי ואפל באישיותן. אני חושבת שפנטזיית האונס פחות קשורה למיניות הנשית אלא היא חלק מפנטזיית האסון שיש לנשים וגברים כאחד. פנטזיה שאיננה מינית בהכרח, היא יכולה להתלוות בסיפוק חברתי, נפשי, רומנטי וכו'.

לפני שאתם מאשפזים אותי בבית משוגעים, ארצה לחלוק איתכם עוד סיפור קטן. אני זוכרת שבתור תלמידה ביסודי בילינו לא מעט זמן בתרגילי חירום. בערך פעמיים בשנה היינו או רצים למקלטים או רצים לאיזור מסויים של בית הספר כאשר מדמים לנו אירוע של הפגזה או חפץ חשוד. באחד מתרגילי החפץ החשוד לא הייתי בטוחה שמדובר רק בתרגיל אז מרוב בהלה אפילו פרצתי בבכי. כלומר, אני הבנתי את הסכנה, לא חשבתי שמשחקים איתנו. ידעתי: מלחמה, חיילים, מטוסים, פצצות. באסה. עם כל כמה שפחדתי מהאיומים האלו, בסתר היו לי פנטזיות על כל זה קורה לי. הרי לפני ואחרי התרגיל החיים שלי נמשכו כתקנם, כל האסונות נראו מנותקים מהחיים שלי, ואני רציתי לחוות את האסון בדמיוני, שם עומעם הכאב והפחד, שם הצלחתי לתפקד בגבורה, שם הקטסטרופה היתה תחת שליטה.

גם כששמעתי על השריפה ביערות הכרמל עלה בי הצורך הפרוורטי לדמות לעצמי את המצב שבו ביתי נשרף, שבו אני נשרפת. ניסיתי להזדהות עם האנשים שהתחבקו ברגעים האחרונים לפני שהשריפה כילתה אותם, ניסיתי להזדהות עם המשפחות שאיבדו קרובים. אני חושבת שאני לא היחידה שמתעניינת בסוג הזה של פורנוגרפיה כי בעיתונות יש לא מעט עיסוק בכאב האישי של המשפחות, בתמונות הבתים השרופים. אפילו שמעתי שמישהו העלה לפייסבוק שלו תמונות של גופות הצוערים. לא צריך ללכת רחוק: יש את האתר rotten שמכיל תמונות זוועה, יש את המצגת שהסתובבה זמן רב במייל על ז'קלין שהפכה לגבינה מותכת בעקבות תאונת דרכים. ומה תגידו על התוכנית בנשיונל ג'אוגרפיק שבה מסקרים בפרטי פרטים תאונות מטוסים למינהן? התעניינות מדעית גרידא? ומה עם האיש שדוחף חרקים לאוזן ומושיט יד ללוע של תנין? שתי הדוגמאות האחרונות כבר מצלצלות בפעמון מוכר כי מדברים עליהן, הן כבר לא טאבו.

אבל מלחמות? איך מישהו יכול לרצות מלחמות? שריפה, רעידות אדמה – אתה צריך להיות משוגע בכדי להודות שאתה משקיע מחשבה בלהריץ את התסריטים האלו בראש שלך ועוד מקבל הנאה מכך. אבל האם זו הנאה פסולה? האם היא בלתי מוסרית ועלינו לגנות כל זיק של מחשבה בכיוון, לנעול אותו בחדר חשוך ולעשות מקלחת קרה? אני חושבת שכל עוד אנחנו יודעים להבדיל בין הפנטזיה למציאות, אין כל רע שבכך שנהנה מהפנטזיה. להפך, אם נוציא מהארון את העניין המופרז שלנו באסונות נוכל לשרטט קו ברור בין המדומה לאמיתי מכיוון שהמדומה הוא לגיטימי ולכן בעל שם וקיים. אבל יותר מזה: אנחנו לא צריכים למנוע מעצמנו מנגנון חשוב שעוזר לנו להתמודד.

הבטחתי לחזור לנושא האיזון העדין, והנה אני חוזרת. החיים עם המחשבה שהחיים שלנו הם תוצאה של מקריות, של צירוף אירועים עם הסתברות מאוד נמוכה, של איזון מסויים כנגד כל הסיכויים, כנגד יקום אינסופי של איזונים כושלים – הם חיים בלתי נסבלים. המחשבה הנוחה והקלה היא שהכל היה מתוכנן עבורינו ובנוי בשבילנו על ידי כוח גדול שדואג לנו ואוהב אותנו ומבטיח לנו שהכל יהיה טוב ואולי אפילו נצחי. הדבורים שם בשביל שיהיה לנו דבש, הפרחים שם בשביל שיהיה לנו יפה, הכוכבים שם בשביל שתהיה לנו רומטיקה והאסונות שם בשביל שנלמד להיות ילדים טובים. למעשה, החיים שלנו, שאנו מייחסים להם חשיבות כל כך רבה, הם עיוות, דיסוננס, מקריות מחרידה שהתחילה בנקודה מסויימת ועתידה להסתיים. אנחנו עצמנו עתידים להסתיים בין אם זה יהיה בהתחברות עם מולקולות החמצן ובין אם יגמר לנו החמצן במעמקי הים. זוהי לא מלאכה פשוטה לשמור על האיזון העדין שיתן לנו עוד יום לכתוב פוסט חסר משמעות בבלוג חסר משמעות.

בגלל זה אנחנו משכנעים את עצמנו שהיומיום הרגוע המונוטוני שלנו הוא שיווי משקל קשה לערעור. בגלל זה אנחנו משתכרים ואוהבים ורבים ונוסעים מהר ואוכלים ג'אנק עד שמגיע כוח חיצוני ומנער לנו ומזכיר לנו כמה קרובים אנחנו לאבד את מה שיש לנו, כמה קרובים אנחנו לאבד שליטה על הכל. ואז? אז אנחנו פשוט חייבים לצלול חזרה לחלום המתוק שלנו ואיך אם לא על ידי כך שנדמיין לנו שאנחנו בשליטה על כל האסונות, שאנחנו חסינים מפני פגיעה, שאנחנו לא מרגישים כאב, שאנחנו לא מתים.

אז יערות הכרמל הזכירו לי נשכחות, ככה זה.

מכר שלי, נקרא לו דודו זר, הלך להשתתף בתוכנית הריאליטי "היפה והחנון". כשהוא עשה סקר בחוג מכריו האם כדאי לו ללכת לתוכנית הזו אני אמרתי לו שלא. זה משפיל, זה נועד לעשות ממנו צחוק והם עוד יתפסו אותו מחטט באף וישדרו לכל בית ישראל. דודו לא חש מאויים מהתחזית שלי והחליט להשתתף בכל זאת. כמו כל שאר האנשים בתוכנית הזו, היפות וגם החנונים. ותסלחו לי, הם כשלונות. הם מנציחים את עצמם על גבי הכשלונות שלהם. הן מוצאות העצמה בטיפשותן והם בעילגותם.

טוב, תראו, אני עצמי חנונית. "קל לראות" כמו שאומרים אצלנו בחוג. הבלוג שלי משוייך לטבעת "גיקים וגיקיות". אבל יש גבול לכל תעלול. זה יפה שאתה מחקה אייקונים תרבותיים, זה יפה שיש לך תפקיד בחברה. אני בעד כל עוד זה מקדם אותך. אבל בחיי, למה לקחת את זה כל-כך ברצינות? הרובוטריקים והחלליות שלך טיפשיים כמו אוסף הלקים המוגזם של הזאת עם הוורוד. חוסר היכולת שלך לדבר על נושא שאינו מדע או קומיקס שקול לשפה הקלוקלות והידע הדל של הבחורות המסכנות. אתם קורבנות של שני קצוות הסקאלה: את, שלא הבנת שהיופי והקלילות לא באמת אמורים לגרור מנת משכל של נעל, ואתה, שלא ידעת מתי לקפל את אוסף הסטאר וורס ולהתחיל ללכת למכון כושר אם בא לך שבחורות "מתקדמות" שמוכנות לשלם בדייטים חצי-חצי יצאו איתך.

זה מצחיק אותי כמו שגיבור טראגי שלא מודע לטראגיות שלו יכול להצחיק. זה נוגע לי כי הסתובבתי בתוך תרבות החנונים, הושפעתי ממנה, העתקתי דפוסי התנהגות. אני יודעת לזהות את גבולות המגניבות והיוקרה בעולם הזה, שמתקיים בפלנטה אחרת, אבל אני גם יודעת מתי ההצגה נגמרת וצריכים להתנהג כמו אנשים נורמאליים, כי המגניבות הזו היא לא אוניברסלית. זה מפסיק להצחיק ומתחיל לקומם כאשר אותם חנונים באים בטענות כלפי המין הנשי אשר לא מוכן לקבל אותם כפי שהם, לא מקולחים, לא מגולחים, לבושים זוועה, לא בכושר, לא יודעים לנהל שיחת חולין, לא מכירים את קודי ההתנהגות והבילוי, לא מתעניינים בכלום מלבד התחום הצר שלהם, חושבים שהעיסוק באסטטיקה הוא שטחי (ועדיין בררנים לגבי מראה חיצוני בבנות), חסרי כריזמה ותובנות כלשהן. בקיצור, שום כלום בריבוע יש להם להציע, שום כלום ממה שבחורה מחפשת. אינטל, לעומת זאת, מגייסת עכשיו עובדים.

והם תולים את האשמה באינטליגנציה הגבוהה שלהם או בזה שהם "מוזרים" ו"מיוחדים". הם מיוחדים בדיוק כמו כל השאר (ראו כותרת הבלוג), נגררים אחרי מודל של סרטים הוליוודיים, מפנטזים איך סנדרה בולוק תרד למרתף שלהם והם יראו לה איך פורצים למחשב, על איך נטלי פורטמן תהיה לצידם כשהם נלחמים באיש שמחופש לאורלוגין שרוף. לא לא, סלחו לי, איזה עומק יש באדם שטוען שכל מקצוע שאינו מדע מדוייק הוא מיותר? איזו פרימיטביות זו כשאדם מנסה לבודד את התרבות מן המופעים האסטטיים שלה? איזו צרות אופקים צריכה להיות לאדם שטוען שחוכמה נמדדת בידע המתמטי של אדם? אני אגיד לכם. פחדנות, זה הכל. פחדנות שמתכסה בפסאודו-אינטלקטואליות. פחדנות שמוגשת בתור רגישות ועומק. פחדנות ששברה את האדם.

שום ביל גייטס, שום איינשטיין. רק פיירו עצוב שלקח ביותר מדי רצינות את המשחק ולא מבין מדוע קולומבינה שלו לא מגיעה.