תקשיבו, אני חושדת ברצינות שישנה אי שם במדינתנו מפקדה סודית שבה מחליטים איך תיראנה המחברות של תלמידים ובעיקר תלמידות בישראל. מדי שנה המפקדה הזו שולחת לתלמידות החרוצות צוי התייצבות בלשכות הקרובות לביתן שם הן עוברות הכשרה בעיצוב חזותי של הדף, כתיבה אחידה ושימוש בעטים צבעוניים ומרקרים. אין שום דרך אחרת להסביר את זה שלרוב המוחלט של הבנות יש את הכתב העגול הזה שאיכשהו לא שולח זנבות למעלה או למטה, שהאותיות תמיד יוצאות להן כאלה נכונות ואחידות, שהסימונים במרקר תמיד יוצאים להן ישרים ויפים, הכותרות הצבעוניות כה חינניות והכל ממש כאילו נוצר מתוך template של פאוור פוינט. היכן אותן לשכות עלומות שבהן עומלות בנות ישראל בדלתיים סגורות על הפורמטים המוכתבים ממרום המפקדה? מדוע אני לא קיבלתי זימון? למה האותיות שלי עולות אחת על השניה או מתחברות או שולחות ידיים חצופות לכל עבר? איך שזה שאני לא מצליחה למרקר משהו בצורה ישרה?

אז בסדר, גזענים, הפלו אותי. לא מפתיע, אגב. אני נובה. אבל זה מה יש ועם זה ננצח. הלכתי לקנות קלמר פלסטיק כזה של סטודנטים שמוכרים בארבעה שקלים בדיונון, החלפתי את חפיסת העטים הכדוריים הזולים שלי בעטי פיילוט דקיקים ואלגנטים, קניתי מרקרים חדשים כי הישנים שלי הם מכיתה ה', הוצאתי מהבוידעם את העט האדום הסופר-דופר מגניב שדניאל נתנה לי – והתחלתי לכתוב. אני יושבת בשעורים כמו רובוטריק עם כלי כתיבה נשלפים תקועים בין הגפיים שלי מנסה לא להפיל כלום ולהקפיד על החוקים שקבעתי לי: משפטים ולמות באדום, תירגולים בכחול, כותרות ממורקרות, הערות ממוסגרות וכו'. אני לפעמים מתבלבלת אבל בעקרון עקביות כבר יש כאן, אבל איכשהו זה נראה עדיין מכוער. מאיזושהי סיבה מבין כל הצבעים זולגת החוצה הצורה העצלה והכאותית של כתב-היד שלי, רק שאם קודם זה היה סתם נראה כמו שירבוטים מתמטיים – עכשיו זה נראה כמו ניסוי בחומרים רדיואקטיביים. נו שוין, לפחות עכשיו הכל בולט וקל ללמוד מהמחברת. סדר אף פעם לא היה הצד החזק שלי.

הייתי רוצה

ליום אחד

להיות כמו הסטודנט הזה

בשורה הראשונה

והוא רק שורה אחת מלפני

אבל בכל זאת שורה.

הייתי רוצה להבין

איך זה להיות כמוהו:

לגמרי קשוב, מעתיק מהלוח ועונה על השאלות של המרצה

בו זמנית.

אחר כך, בהפסקה

הוא יעוט על המרצה

או ישוחח עם תלמידים אחרים

על שעורי הבית.

הוא מדבר על שעורי הבית ולא כיף לו עם זה,

הוא נאנח בכבדות וממשיך לבלבל לי בשכל

על החוויות שלו מפתירת התרגיל

ומה אכפת לי בכלל,

הוא מדכא אותי.

עדיף שהיה מספר לי

על החוויות שלו מעשיית הצרכים

ובכלל,

אני לא אתפלא אם הוא הלך ללמוד

כי משעמם לו בבית,

כי הוא צריך שכל שבוע יתנו לו מטלה

בשביל שלא יישאב לתוך הוואקום של הריקנות של הקיום שלו.

לא,

במחשבה שניה,

אני לא רוצה להיות הוא.

אפילו לא ליום.

אז חזרתי ללימודים ונכנסתי לזה בלי יותר מדי הפתעות. דווקא שמחתי לפגוש סטודנטים שלמדו איתי בשנה השעברה ונדמה שהרוב היו במין מוד חברותי כזה. יכול להיות שזו תחושת האחווה, השותפות לצרה, ההכרה בכך שלא אתה היחיד שהתקשה, לא אתה היחיד שנכשל, לא אתה היחיד שזרקו אותו למים בציפיה שתשחה. לי, להכיר בכך, לא היה דבר טריוויאלי. תחילה חשבתי שהמקומות בהם אני מתקשה הם פרי אישיותי האינדיווידואלית ונסיבותי המיוחדות. חיפשתי מי שיזדהה איתי וידבר איתי על זה; כי מה לעשות, אני אדם שמתמודד עם דברים בשיטת ה"בואו נתפלסף על זה". אנשים אחרים העדיפו להדחיק, להתכחש, לא להסגיר חולשה, לשדר "עסקים כרגיל" וזה ממש הוציא אותי מדעתי. הסמסטר הזה כולם כבר מגכחים לשמע האפשרות שמישהו ילמד מתוך עניין, כאילו סיפרתי בדיחה ישנה וטובה. למוד קרבות חזר מי שלא פרש, החליף תחום או מוסד לימודים, וכאלו יש הרבה ושקלתי גם אני להיות איתם. ואולי אפילו קיבלתי החלטה שגויה.

חזרתי, כמובן, גם לישראל. עדיין חם, בחדשות אותם נושאים שוב ושוב, בישראבלוג אותן דעות שוב ושוב. הבנתי שאני לא מסוגלת לחיות מחוץ לבועה שלי. אני לא מסוגלת לשאת את המציאות הישראלית בשיא תפארתה. אני לא מסוגלת ולא רוצה להפוך לאדם שיודע לשרוד בישראל. אני רוצה את הנימוס האירופאי: פקידים שיודעים לסרב בחן ולא באגרסיביות פסיבית של פקידת שלישות, נוסעים שנותנים לנוסעים אחרים לרדת תחילה מהרכבת, אנשים שמכבדים את המרחב שלך ולא פולשים לתוכו, לא מתרווחים בשום מקום כאילו זו ספת הבית שלהם, לא מדברים בקולי קולות. ככה אני רוצה להתנהג וככה שיתנהגו אלי. נמאס לי גם לראות כל חורף בנות באולסטארס, ג'ינס וקפוצ'ון ונמאס לי לפחד ללבוש משהו פן הוא ייראה מהודר מדי. נעים לי לראות את הנשים והגברים שלבושים כהלכה: במעילים יפים, במגפיים טובות, בביגוד אלגנטי. הערכה רבה יש לי לווינאים, שלקונצרט של הפילרמונית הקאמרית שהוגדר כללא dresscode הגיעו בכל זאת בחליפות ושמלות ערב. כי הם מכבדים את המקום, כי הם לא מפחדים להיות מהודרים מדי או  "פלצנים".

עם החזרה ללימודים נזכרתי מדוע למרות הכל נעים לי באוניברסיטה. היא חלק מהבועה שלי, היא חלק מאוויר הנשימה שיש לי כאן. זה הניכור, זאת הסנוביות. זה חברים לספסל שנחמדים אליך ואת נחמדה אליהם, ויש לכם צ'יט צ'אט בהפסקות אבל אף אחד לא פולש לתחום הפרטיות שלך, לא מחפש את הקונפליקטים הפוליטיים, הדתיים, העדתיים. נחמד לי לראות שהחבר'ה הערבים משתלבים שם (במידה והם רוצים), כי אני יודעת שבישראל אין מצב שזה קורה. הריחוק הזה מקרב אותי אל בני אדם כי אני לא נאלצת לעמוד מול אולטימטום: או לקבל את הדעות של הקבוצה בה אני רוצה להשתלב או להיות מוקצה. אני לא חושבת, למשל, שהייתי שורדת בחיבוק האונס של הקהילתיות באוניברסית בן גוריון.

אבל זה לא יהיה מדוייק להגיד שאין בכלל עיסוק בפוליטיקה באוניברסיטה, אפילו אם אני מצמצמת את הדיון לפקולטה למדעים מדוייקים. יש עיסוק בפוליטיקה לייט, כזו שהיא על נושאים שכולם (כמעט) מסכימים עליהם. דוגמא טובה היא העצרת נגד האלימות שכתבתי עליה בשנה שעברה. דוגמא אחרת היא ההפגנה של "אם תרצו" על משהו בסגנון של גאווה לאומית וזה שישראלים תומכים במדינה שלהם. כל פעם יש באוניברסיטה את המחאה האופנתית התורנית ואז כולם מדברים על זה, כולם מסכימים על זה ואז הולכים לעמוד ולצעוק ביחד כדי לחדד את הנקודה שהם נמצאים בצד הנכון. הפעם, איך לא, מחאה שממש תפורה על ציבור הסטודנטים: תקציבי האברכים.

מה לא נאמר, מה לא נעשה, אגודות סטודנטים התאחדו, תקפו את ביבי בתרנגולות, סטודנטים בהפסקות רתחו בזעם צדקני, כתבות שהקצף יצא להן מבין השורות מרוב זעם פורסמו. נו יופי, נראה שמצאנו נושא שמאחד את כל הסטודנטים באשר הם. לא, אין לי התנגדות שישקיעו יותר כסף בהשכלה הגבוהה כי גם ככה יש בריחת מוחות וגם ככה אין תקציב לבודקים, למתרגלים, למנקים. אין לי התנגדות שיורידו את שכר הלימוד, ברור שאני רוצה לשלם פחות, כאילו דה. אבל למה דווקא על חשבון האברכים? למה לא, למשל, על חשבון הבניה בהתנחלויות? למה לכולם, חוץ ממני, היה ברור שהאברכים והסטודנטים חולקים אותה שמיכה, ואם מישהו ימשוך יותר אליו אז השני אוטומטית יפגע? למה לא אמרו שתקציבים האלו, שביבי רוצה לתת, יכלו להיות תקציבים לקשישים, לנכים, או חלילה לחינוך? אה, אולי כי מהקשישים והנכים לאף אחד כבר לא אכפת, כי סטודנטים הם יריב חסון שקל להתסיס.

ואיך פתאום התעוררו כל צדיקי הארץ. פתאום סטודנטים הם מלח הארץ, העתיד שלנו, האוכלוסיה שהכי תורמת למדינה. פתאום כבר לסטודנטים של תל אביב אין סטיגמה של משתמטים אלא של אלי-אדם עם צ' על המצח. פתאום יש להם עדיפות כי הם שירתו בצבא. "תרמו למדינה", עלק תרמו. גיוס חובה, חביבי, גייסו אותך בכוח. העבידו אותך, אתה לא תרמת. וגם אם במקרה תרמת? אז מה. יבוא אחר שתרם יותר ממך. נניח 30 שנה התנדב באק"ים, העביר סכומים אסטרונומיים ל"עזר מציון" והקים מעון לנשים מוכות. אז מה, עכשיו מותר לו לבוא אליך ולחרבן לך בסלון? כי מרוב תרומה יש לו מלאנתלפים זכויות-יתר? זה נונסנס, אבל זה נונסנס דמגוגי משכנע. לא כיף להתעסק בטיעונים יבשים כמו פשוט הפליה של ציבור הסטודנטים, דיון מחדש ב"סטטוס קוו" שייסד בן גוריון ומתן תשובה בלתי-מתחמקת מה המשמעות של "צביון יהודי" למדינה והאם אנחנו צריכים אותו בכלל.

למי אכפת, עכשיו הסטודנטים מרגישים טוב עם עצמם ושונאים את החרדים – וזה הכי מטריד אותי. שאנשים ממהרים לשנוא. על מה? על זה שהחרדים לוקחים את מה שנותנים להם? על זה שהם לוקחים את הדת שלהם ביותר מדי רצינות? זאת האשמה של המדינה שמאפשרת מצב כזה. זו אשמת המדינה שמסבסדת ומאפשרת לאוכלוסיות לקיים פולחנים דתיים פוגעניים. אני לא חושבת שצריך לשנוא את הציבור הזה או ציבור כלשהו בכלל, כי בהינתן הזדמנות ובהיעדר פיקוח, כולנו: כל הצדיקים וכל התורמים, נהיה חזירים אלימים.

זהו.