בזמן האחרון לא יוצא לי לצפות בטלוויזיה בכלל, אבל שמעתי על הריטאלי החדש שבו משדכים זוג ומפגישים לראשונה בחתונה של שניהם, וצפיתי בו במיוחד. התוכנית הזו סיקרנה אותי משתי סיבות: האחת - לשמוע כיצד המומחים מקבלים החלטות לגבי השידוך, מה אנחנו יודעים על המשיכה מבחינה ביולוגית, סוציולוגית ופסיכולוגית, והשניה - מה דוחף אנשים להשתתף בתוכנית כזו?

אז כמובן שעל השאלה הראשונה לא קיבלתי מענה כי שחכתי שאני לא בערוץ המדע. הטיעונים היו מאוד שטחיים ולא מספקים, ולי נשאר לנחש בעצמי את מערך השיקולים שם. בנוגע לשאלה השניה הבנתי כמה עמוק הפער בין החוויה שלי לבין החוויה של הרווקים לטווח ארוך. אני מעולם לא הייתי רווקה ליותר משנה, תמיד הייתי בזוגיות כלשהי, גם אם לא אחת שמתאימה לי. כזאת אני, קל לי ליצור אינטימיות ואני נשאבת לזה מהר. והאינטימיות הזו, מהר מאוד מתחילים לקחת אותה כמובן מאליו, ומהצד זה נראה שכל הרווקים עם הטינדר הזה שלהם מבלים בלונה פארק. הרי אין הרבה ריגושים חזקים כמו תנועת התקרבות, המתח, חוסר הוודאות, תחושת הנצחון כשיש אור ירוק מהצד השני.  דופמין אול אובר דה פלייס.

אז למה בעצם שרווק ירצה לעזוב את הלונה פארק הזה, ועוד בשידוך כל כך ציני ומסורס מרגש? שוחחנו על כך היום עם דניאל. בסופו של יום כולנו רוצים שמישהו יתעניין איך עבר לנו היום ויכין תה כשאנחנו חולים. כולנו רוצים להרגיש שאנחנו ראויים לאהבה ומסוגלים למצוא אותה. לפעמים החרדה שמה זוגיות לעולם לא תבוא משתלטת. נדמה לי, שדווקא הרווקות זה מקום מאוד לא בטוח להיות בו, כך שאנחנו פחות נהנים מהחיזור אלא סובלים מחרדת הבדידות.

ודווקא מתוך המקום הבטוח של הזוגיות צצים מדי פעם קראשים. החיים מזמנים לנו לא פעם אנשים שיש לנו איתם כימיה, אנשים שפורטים על כל מיני מיתרים. קשה להתנגד לריגוש: מבט כמה, מילה בטון שונה, שיחה עמוקה יותר - מה היה אילו? קשה גם להתכחש לרצון להראות אטרקטיבית ורלוונטית בשוק. אולי אני בכל זאת שווה. אוח, מה הייתי עושה אם רק הייתי רווקה..

אך ארמונות מחול נמסים אל תוך הים. תמיד. ראיתי את זה קורה שוב ושוב. מוזר איך המוח שלנו עובד, לפעמים נדמה שהוא עובד ממש לא לטובתנו. הוא חיה לא מבויתת, אש פרא שלכודה בתוך גולגולת. איזה מזל שיש שירה בעולם.