המשרד של החברה בה אני עובדת עבר דירה. עכשיו יש לנו משרד מרווח, שלושה כיווני אוויר כולל מרפסת, מטבח גדול ומצוייד. לפעמים, כשאני עושה לעצמי קפה, אני עוקבת דרך החלון אחר הנעשה בבניין ממול: שם, בשורות של מחשבים, מתרוצצים ברוקרים בלבוש מחוייט עם אוזניות ומיקרופון, מעל ראשם תלוי מסך טלויזיה שמקרין חדשות באנגלית, לא הצלחתי לזהות את התחנה. אצלנו די ריק, אבל מעט האנשים שיש הם לגמרי סבבה. כולם גברים, רובם בשנות ה-30 לחייהם, חנונים אבל לא יותר מדי. נחמד לי לשבת עם כולם שם, אפילו בשתיקה שלי כשהם מתייעצים בינהם על ענייני עבודה, נוכחות בני אדם מעודדת אותי.

בפעם הראשונה כשהגעתי למשרד החדש תפסתי מקום עם הגב לחלון שפונה לרחוב. את הרחוב הזה מכער בנוכחותו בניין ישן ומתפרק עם חלונות חלודים ווילונות מרופטים. הייתי רוצה לחשוב שזהו בנין נטוש – אפילו יש לו את זרועות הבטון המלבניות שפשוט נשלחות מתוך הגג ללא כל הצדקה ארכיטקטונית – אבל הבנין הזה מאוכלס. הוא מאוכלס בכל מיני משרדים ודיירים מג'וייפים כמו בעל הבניין המג'וייף שמילא את הסדקים בחומה החיצונית כל-כך ברישול שזה נראה כאילו ילד דחף לשם עם האצבע פלסטלינה אפורה. בקומת הקרקע של הבניין הזה יש דווקא מקום בסדר שמוכר טוסטים לפי בקשתך ב12 שקלים. זוכרים שפעם טוסט עלה חמישה שקלים?

דווקא מבחינת ארכיטקטורה, המשרד הקודם שכן במקום יותר מעניין. אבל המשרד הקודם היה קטן. ממש קטן. אני זוכרת שכשהגעתי לשם בפעם הראשונה לראיון, אחרי שהם תישאלו אותי ואני אותם ובחנו אותי וסיפרו לי והקפיאו אותי במזגן – אחרי זה, הגיף הבוס שלי את תריסי החלון היחיד שהיה שם והחווה לעבר הגינה הציבורית שהשתרעה מולנו. "תראי איזה נוף יש לנו, זה כמו הסנטרל פארק" הוא ציין בנימה משועשעת. ביקרתי כמה פעמים ב"סנטרל פארק" שלהם לצורכי התרעננות או טלפון. באמת גינה שהתיימרה להיות יפה. חבל רק שהיא מלאה בצואה ולכלוך וזבובים ודשא חפור. לאנשים פה כנראה אין צורך בגינות. הם צריכים רק בטון יצוק, קרוונים וגדרות טיל. כמו בצבא.

אבל בתחילת המאה הקודמת חיו בתל-אביב אנשים קצת שונים. זה ניכר בארכיטקטורת בניינים רבים באיזור בו שכן המשרד הקודם שלנו. הייתי עוברת ברחוב ומשתדלת לתעד במוחי את כל מה שעיני רואות משום שידעתי שאכתוב לכם על הנושא. וזה הולך ככה: רחובות תל-אביב הישנים הם אסופה די אקלקטית של ארכיטקטורות מתקופות שונות. הסגנון הקולוניאליסטי, הבאוהאוס והחוסר סגנון. עד כאן יכולתם לצטט גם תוכנית מערוץ "החיים הטובים". אחד הדברים הבולטים לאורך הקו ההיסטורי הוא העלמותם ההדרגתית אך המוחלטת של קווים מעוגלים. הבניינים הכי מודרניים הם מרובעים עד הקצנה, משטחים חלקים בלי קישוט או פס לרפואה, תשעים מעלות ללא פשרה. אחריהם בתור גם-כן מלבניים, אבל יותר מרוככים ויותר מתפרקים בגלל הבניה המרושלת והזמן שריכך את פינותיהם. עיקולים מתחילים להופיע רק אם אנחנו מגלגלים אחורה לבאוהאוס, אם תשאלו אותי – סגנון מטריד, שם מוותרים על זוית של תשעים מעלות בין חומות נפגשות, שם מעגלים פינות של מרפסת, אבל החומה עדיין נשארת חלקה. ומכאן ואחורה – סיפור אחר לגמרי. פתאום רואים חלונות בסגנון ערבי, גזוסטראות עם פירזול יפייפה, עיטורים על החומות וגרמי מדרגות לפני הכניסה. אלו בניינים של לפני קום המדינה ויש בהם גם מהאירופאיות וגם מהערביות, והבניינים האלו מתפרקים לגמרי. אף אחד לא דואג לשמר אותם, לפעמים עושים להם קצת טובה ודוחפים להם קצת חיזוקים, כמו בבניין עם הפלסטלינה בסדקים. רובם מועמדים להריסה. כמה מחשבה הושקעה בעיטורים המרוככים, המעוגלים, הכל-כך אסטטיים האלה! אף אחד כבר לא צריך אותם כאן, גם לא את הגינות.

אומרים על תושבי תל-אביב שהם פלצנים מפני שהם יושבים בבתי קפה כל היום. אני הייתי בפריז, וינה, לונדון, אמסטרדם, רומא, בריסל, בודפשט וניו-יורק. בכל הערים הגדולות האלה יש הרבה בתי קפה שמאוכלסים באנשים במהלך היום. תל-אביב גם היא, כביכול, העיר הגדולה והמתקדמת של ישראל. אבל לא, אסור לאנשים בתל-אביב להראות כאילו הם נהנים מהחיים, אפילו אם במהלך יום העבודה הם ירדו לבית הקפה הסמוך לארוחת צהריים, כמוני. הרי אף אחד לא בא בטענות לשווארמיות שגם להן לא חסרים לקוחות באמצע היום. האם הבחור עם הלפטופ והקפוצ'ינו עובד פחות מהגבר שבולס את הפיתה נוטפת הטחינה שלו? נא, אנחנו ישראלים, אנחנו פשוטים. אנחנו לא צריכים את כל ההתפנפנויות והפלצנויות האלה. הביאו לנו פיתה עם שוקולד, בניה פונקציונאלית ופיסת אדמה בשביל הקקי של הכלבים. הו, הפשטות!

אני עוברת ברחובות הדחוסים של המרכז הישן של תל-אביב, חולפת על פני בתי-קפה, שווארמיות, מוקפצים תאילנדים, חנויות בגדים שיבטיחו לך להראות כמו דראג-קווין, דוכני מיץ גזר וטוסט ב12 שקלים. כמו אהבלה אני עומדת באדום וממתינה לירוק, אופנועים חותכים אותי על המדרכה, משאיות פולטות עלי עננת גז. בחלק הזה של העיר עוברים בעיקר תל-אביבים אשכנזים. שני בלוקים ליד זה כבר סודאנים ופיליפינים. שני עולמות מקבילים. אנשים חולפים על פני ברחוב. מי מהם גר או עובד בבניינים הקולוניאליסטים המתפרקים? מי גר בדירות תל-אביביות מצ'וקמקות? מי משכיר את הדירות המצ'וקמקות במחיר מופרז? מי מגיע לפה מעיר אחרת? לעבוד? לטייל? מי משליך את הזבל שלו בגינה הציבורית? מי חותך אותך בכבישים המטורפים של העיר? מי מזניח את הבניינים? מי מעלה את מחיר הטוסטים? מי כולא אנשים בקרונות? מי מעסיק סטודנטים תמורת שכר מינימום ומפטר ללא פיצויים? מי קונה לו סודאנים ב"שוק העבדים"? מי אוכל האלו-האלו, הקינוח הפיליפיני, בתחנה המרכזית? ועדיין רוצה לגרש? מי בונה את כל הבניינים המכוערים? מי בחר את ראש הממשלה שלנו? כווו-לנו ביחד! ("ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת...") כולנו קורבנות של אי-צדק חברתי ושל כיעור ושל זוהמה. ובעיקר- אחד של השני.

* * *

ישבתי במשרד עם הגב לחלון הפונה לבניין עם תיקוני הפלסטלינה. שמש נמוכה של אחר הצהריים שלחה קרניים צהובות וכבדות מבעד לחלון. הרחוב השתקף במסך הלפטופ שלי: הבניין עם תיקוני הפלסטלינה הוצלל לחלוטין ואילו מאחוריו התנשאו מנוף ומגדל זכוכית. מגדל הזכוכית הבהיק בשמש וקצה אחד מחלונותיו הכחולים שלח למסך שלי כוכב של אור. פתאום באחד מחדרי המשרד התחיל להתנגן השיר New York. שיר מוכר להחריד, אבל אף פעם לא שמתי לב כמה הוא יפה. התרפקתי על המוסיקה וההשתקפות על המסך. היתה בקומפוזיציה הזו מידה של אירוניה נעימה.

ואופטימיות. היתה שם גם אופטימיות שכל-כך חסרה לי בתקופה האחרונה. השתעשעתי עם סמליות המנוף והרצון שלי לבנות את עצמי לפי דרכי ולפי רצוני – רצון שהתקבל במשפחה בצורה מאוד כואבת.