ביומיום אנחנו יושבים מול הטלוויזיה, שותים תה ומשתדלים לדבר על נושאים ניטרליים. נהיה לי קשה עם הנושאים הניטרליים – כמעט אף נושא איננו בלתי טעון. מתי שאני יכולה אני מזקקת מתוך הדעה שלי את האמירות שבקונצנזוס של הבית. או שותקת. או מעמידה פנים שלא אכפת לי. נו, זה לא שאני כולי מסכנה כזאת בלהקת זאבים, אבל די, אין לי כוח לפזר על וויכוחים מיותרים. למה אין לי אחים שיעסיקו אותם?

הם ממשיכים לנסות לחבל במאמצים שלי. הם עושים ואומרים הכל בשביל שהתוכניות שלי לא יצאו לפועל. זה כבר אפילו לא מתסכל ולא מכעיס. זה פשוט עצוב. עצוב לי לראות אותם נלחמים על השליטה בחיים שלי, זה קרב אבוד מראש. עצוב לי שהם חושבים שהם עושים טוב בזמן שהם רק מקשים עלי ועל עצמם. עצוב לי שאני לא רואה בהם שמץ של רפלקסיביות וספק עצמי.

פעם עשינו שיחת "יחסינו לאן". זה לא אופייני לבית שלי. ההורים רק למדו שבזוגיות צריך לדבר בשנים האחרונות. עד אז היחסים שלהם היו קטסטרופה ששום הגירה לא מצדיקה אותה. עכשיו הם דיברו איתי – שאלו למה אני לא חולקת איתם שום דבר. למה לי לחלוק? במעט שאני חולקת איתם הם מנסים לחבל. לא, לא כמובן שלא, אתם רק רוצים בטובתי, זה החיים שלי והבחירות שלי ובלה בלה בלה – ואתם ממשיכים לתקוע מקלות בגלגלים.

לא נורא. הפנקס פתוח והיד רושמת. עוד מעט אני כבר לא פה.