אז יש לי עבודה. אתמול הייתי במשרד לצורכי היכרות עם המערכת והסבר על המשימה שלי. היום אני בבית. יש לי את הלפטופ החדש שאבא קנה לי כשהיה בשליחות בארה"ב, ככה שאני יכולה לעבוד מהבית. וזה מה שעשיתי: קמתי בבוקר, לבשתי את הסרפן הביתי שלי, שתיתי קפה, בדקתי בלוגים והתיישבתי לכתוב קוד.

מבחינת שוק העבודה זאת העבודה הראשונה שלי. תפקיד צבאי, גם אם רכשתי בו נסיון בפיתוח תוכנה, לא באמת נחשב; על כל מיני חלטורות בגן ילדים וקיטנות אני אפילו לא ניסיתי לספר. מבחינת שוק העבודה אני, כסטודנטית, בעצם יכולה ללכת לחפש. למעשה, זה מה שבהתחלה עשיתי: שבועיים לפני שהתיישבתי לעבוד בסרפן הביתי שלי התחלתי עבודה במקום אחר. התחלתי קורס הכשרה לתמיכה טכנית באחת מחברות הסלולר בארץ. כן כן, הריצו אותי במעגלים במרכז הערכה כשאני על 5 שעות שינה, העבירו אותי בין שלבים ובינתיים סיננו מועמד ועוד מועמד – בסוף נשארנו שניים. רק במעמד השורדים החברה סוף-סוף טרחה לספר שתנאי ההעסקה הם לא בדיוק מה שאמרו לנו קודם. אבל סטודנטית שמחפשת עבודה ראשונה כבר אמרנו?

אז אני חתמתי והלכתי לקורס הזה. נו, חשבתי, אולי אלמד משהו על מכשירים סלולריים כי לי עצמי יש נוקיה ישן נושן כזה עם מקשים שלא תמיד פועלים. אולי אלמד לדבר עם אנשים ואפתח אסרטיביות החיונית לחיים בישראל. זה לא שהיה לי את הלוקסוס לחיות בסרט של אבא שלי על איך שמייקרוסופט רק מחכה שיתפנה לי קצת זמן מהלימודים כדי שאוכל לבוא לעבוד אצלם בשכר התחלתי של 80 ש"ח לשעה. אז הלכתי לעבוד בתמיכה, עבודת סטודנטים קלאסית, בשכר נמוך משמעותית. והאמת? אני מתקשה לראות מדוע אני שווה יותר מסטודנטית מצטיינת לפסיכולוגיה. מדוע המקצוע שלי שווה יותר? כנראה זה השוק, כנראה זה הצורך, כנראה אין מה לעשות וכל אחד עושה את הפשרות שלו.

אבל באותה נקודת זמן של לפני שבועיים, הייתי אני והסטודנטית המצטיינת לפסיכולוגיה באותו מעמד עם אותו שכר, לומדות את אותו קורס. האמת, בהתחלה היה לי די מוזר להתרגל לאוכלוסיה. זה היה מעבר חד מסביבה של חנונים חסרי כישורים חברתיים לסביבה עם אנשים רגילים שכל מה שיש להם זה כישורים חברתיים. הם היו החבר'ה הטובים שיש לישראל להציע, הכי ממוצעים והכי חברותיים. כאלה שצופים בכל תוכניות הפריים-טיים, כאלה שעשו טיול להודו, עבדו בעגלות, היו מ"כים בצבא. האינסטינקט הראשוני של קבוצת האנשים הזאת היתה להתגבש: במהירות האור כולם נהיו חברים של כולם, ישבו ביחד בארוחת הצהריים, יצרו בדיחות משותפות. ואני? זה לא ששנאתי אותם. פשוט כאשר אני רואה קולקטיב, האינסטינקט הראשוני שלי הוא להתרחק ולהתבונן קצת מהצד. אבל מהר מאוד גם אני נשאבתי לזה. כי הנה מה מיוחד באנשים עם כישורים חברתיים: הם מסוגלים בשיחותיהם המשעשעות והריקות לגשר על הפערים בהשקפות העולם.

ואם בהשקפות עולם עסקינן: היתה לקבוצה הזו אובססיה לעדות ודתות. לא עבר יום בלי שנזרקו לאוויר אמירות לגבי היהדות והאיסלאס (משום שבקבוצה היו נציגים אדוקים לשתי הדתות), לא עברה שעה בלי בדיחה על תימנים, רוסים, אתיופים, מרוקאים, ערבים... בעצם, רק על אשכנזים לא צחקו. אני תוהה למה ;-). אולי מצודדי הומור מסוג זה ידברו בדבר תום הכוונות וידברו איתי על סאטירה חמודה ובלתי מזיקה, אבל לי, מהצד, נראה כאילו משהו ממש ממש דפוק עם האנשים האלה, שמתעקשים להזכיר עשרים פעמים ביום לבחורה כלשהי שהיא תימניה. אבל מעבר להבדלים בדת, מוצא ומגדר – כולם סבבי-בבי עם כולם. אה, ורובם גם מעשנים. המון. לא ידעתי שיש כל-כך הרבה מעשנים. באמת.

הסוף של הסיפור ידוע מראש: אני, סרפן, לפטופ. העברתי שבועיים בסביבה שלא כל-כך טבעית לי וכשהגעתי להתפטר ליבי נחמץ קצת. בעיקר כשלחצתי למדריך שלי את היד והוא איחל לי בהצלחה. החוויה הזו הוציאה אותי קצת מהקוקוס שלי, לימדה אותי דבר או שניים שיהיו חיוניים לי בריב מול ספקיות הכל-מיני-דברים ונתנה לי יותר בטחון בתקשורת.

ועכשיו? עכשיו בחזרה אל החנונים. משימה הבאה: למצא דירה.

* לא, אין לי שמץ של מושג איך מנקדים.