טרם לימודי באוניברסיטה דימיתי לי בעיני רוחי ספריות גדולות עם מדפים גבוהים עמוסי ספרים. דמיינתי איך אני מתהלכת בין השורות, מלאת כבוד ויראה כלפי החוכמה והעבודה הרבה שקובצה לה יחדיו לכדי דפים מצהיבים עם דפוס קטן. הצליל האצילי של המילה "אקדמיה" הטעה אותי לחשוב שהמוסד שאלך ללמוד בו הוא קרן שפע של פליאה, עניין ודעת. קיוויתי למרצים מרתקים עם אש בעיניים שמסבירים לי בהתלהבות דתית את הנושאים בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. באמת-באמת האמנתי שזה יכול להיות מעניין, ואילו שהעבודה הקשה תהיה טעם לוואי מר של תשוקה מתוקה.

כן, חייתי בסרט.

העניין הוא, שלולא הדחף להשתתף בחוויה הסטודנטיאלית כפי שהיא הצטיירה אצלי בראש הייתי יכולה באותה מידה לא ללכת ללמוד או לבחור לי מוסד שמצלצל פחות "נכון". הייתי יכולה לבחור במכללה או באוניברסיטה הפתוחה, הייתי יכולה להתחיל מעבודות פיתוח תוכנה פשוטות ומהן להתקדם מעלה בעזרת הנסיון המצטבר. לא עשיתי את זה משום שהאמנתי בקונספטים מסויימים שלפיהם החיים שלי אמורים להתנהל. הסברים כמו למשל שתואר הכרחי לקבלה לעבודה ושבסיס תיאורטי איתן (שאותו כמובן ניתן לרכוש רק במוסדות הלימוד הכי יוקרתיים) יהפוך אותי למקצוענית טובה יותר – היו רציונאליזציות. לא באמת ידעתי כמה הטענות האלה נכונות ולמעשה ראיתי הרבה דוגמאות סותרות. המשכתי להאמין.

עוד אמונה שגדלתי עליה היתה תורת הדלתות הפתוחות. בעיקרון זו לא תורה כל-כך גרועה, זו תורה שמאמצים הורים משכילים ממעמד הביניים שרוצים לתת לילדים שלהם נקודת פתיחה כמה שיותר טובה. והיא הולכת ככה: בשביל שבבוא היום יוכל הצאצא לבחור באיזה מסלול שמתחשק לו ולפצוח בקריירה מדהימה הוא צריך את כל ההשכלה הכי טובה והנתונים הכי גבוהים. צריך להרחיב 5 יחידות פיסיקה ומתמטיקה, 5 יחידות אנגלית, שפה זרה נוספת ומגמה אחת לנשמה. צריך לקבל את הפסיכומטרי הכי גבוה ולהרשם למוסד כמה שיותר יוקרתי בתחום שסף הקבלה אליו כמה שיותר גבוה. אם רוצים אפשר לבחור בפחות מזה, אבל העיקר שהדלתות תהינה פתוחות. לכל מקרה.

אין לדלתות הפתוחות האלה משמעות של ממש. ראשית משום שאם השאיפה המתמדת היא תמיד כלפי היוקרתי והנחשב, אז לפרמטרים אחרים כמו עניין אישי ונחיצות יש פחות משקל בתהליך קבלת ההחלטות; הדלתות ה"פושטיות" יהיו שם כקישוט, להראות שאפשר. שנית, אי אפשר לפתוח את כל הדלתות, אי אפשר לחבוק את כל העולמות. יש כמות סופית של דם, ידע ודמעות שאפשר (או רוצים) להשקיע בלימודים או באימונים. וחוץ מזה, כמה שלא נעבוד קשה, רוב הסיכויים שלא נהפוך לאיילי ההון ולא נבנה לנו ארמון באירופה. דברים מסויימים נקבעים לך בלידה. ובסופו של דבר, אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן להכל וכו' – אפשרויות בחירה זה סבבה והכל, אבל לרוב עושים בחירה אחת וחיים איתה, אי אפשר לחוות גרסאות של "אני" ביקומים מקבילים. אז עם כל הכבוד לשיטה החינוכית של הדלתות הפתוחות, זו לא פילוסופיה לחיות איתה.

אבל אני חלילה לא מבכה את מר גורלי, איך גרמו לי להאמין בפיקציות לגבי השכלה גבוהה. סך הכל צריך ללמוד ולעשות את כל הדברים האלה שנגזרים ממעמדי הכלכלי. מה שכן, הגיע הזמן לצאת מהגן-ילדים הזה. אני צריכה להתחיל את החיים שלי. בשביל זה אני צריכה כסף, בשביל כסף צריך עבודה. מעסיק לא צריך את הדלתות הפתוחות שלי ואין לו מה לעשות עם פנטזיות על מצויינות. אני מתמקחת בעזרת מספרים, תעודות ונסיון ולא בעזרת מה שנדמה לי שמגיע לי בעולם המדומיין שבו ל90% מהאוכלוסיה יש תואר ראשון בהצטיינות מהטכניון. אז כן, גיבשתי תוכנית פעולה.

אה, והנה פתקית תזכורת לעתיד: אני לא רוצה שלילד שלי ירעדו הידיים בכל פעם שיש ערב קבלת הורים.