בחיים שלי יש כרגע פֶרֶסטרוֹיקה קטנה והתקופה די מורטת עצבים. אגב, כל פעם שאני חושבת על הפרסטרויקה עולה בראשי סרט אילם שחור-לבן והסצנה המיתולוגית מ "אניית הקרב פוטיומקין". זאת אינטרפרטציה מעט דרמטית של הסיפור של אבא שלי, איך הוא טייל עם העגלה שלי במוסקבה כשפתאום ברחובות הופיעו טנקים, בטלביזיה שידרו כל היום רק את אגם הברבורים, הכל התפרק והוא לא הצליח לסיים את השלבים האחרונים של הדוקטורט שלו, השערים לארה"ב נסגרו ואנחנו ברחנו לישראל. כל זה רק יותר לאט.

אני מרגישה קצת חולה. אבל לא חולה על אמת, רק תחושה של כאילו-חולי וחוסר תאבון. כשאני אצל פרוס' אני מרגישה טוב והתאבון חוזר אלי והשקט הנפשי איתו. עכשיו אני בבית והמוח שלי עובד על אוברקלוקינג, זורק לי כל הזמן תזכורות על מטלות שאני צריכה לעשות. הייתי רוצה לכתוב פוסט על משהו. כלומר, לפני שבוע היו לי כל מיני מחשבות ורעיונות, אבל לפני שבוע למדתי למבחן ועכשיו בהקשר למאורעות האחרונים אני קצת רועדת קצת פסימית לגבי עצמי...

הנה מה עוד מבאס אותי בקשר לישראבלוג: אני לחלוטין outdated. זה כבר לא האנשים שלי פה, לא שכבת הגיל שלי, לא הבעיות שלי, לא התהיות שלי. אני נכנסת לעמוד הראשי ומסתכלת על רשימת המומלצים שהיא רשימת הקלון ולא מבינה למה אני עוד פה. ואם לא פה, אז לאן אני אלך?