נעלמתי כי אני בתקופת מבחנים.

אני שונאת עכשיו כל רגע מהתואר. אני רוצה לשבת על החוף בהוואי עם הקינדל שלי ביד אחת וכוס מוחיטו ביד אחרת, ולא אכפת לי שמוחיטו זה בכלל קובני. אני חושבת שרוב האנשים שלומדים בפקולטה למדוייקים הם צורת הקיום הנחותה ביותר. זה, כמובן, לא כולל אותי. אני סתם מתוסכלת. אבל האנשים שם באמת כאלה מגעילים ומכוערים וחסרי אישיות ומודעות עצמית הם כמו חלזונות כאלה, חשופיות. חשופיות מזדיינות על המקלדת. אני שונאת אותם ואת המרצים ואת המרצים של המרצים ואת ניוטון ואת לז'נדר וכל החבורה הזאת אמן ימותו.

בפייסבוק לא קורה כלום. המוח שלי היה אתמול דיסוציאטיבי בטירוף. עכשיו נכנסתי יותר ללחץ. למה אני בכלל לומדת את זה? המורה לרוסית היתה אומרת שאני כותבת חיבורים טובים. המורה שלי לחליל האמינה ביכולות שלי ואמרה שיש לי צליל טוב. פעם אמרתי משהו שנון אז אבא החליט שאני צריכה להיות עיתונאית. בולשיט. הוא ידע שאני אלך לקבור את עצמי בפקולטה המכוערת הזאת עם כל הזומבים. עכשיו גם דניאל עזבה ללימודי מגדר. גם אני רוצה תואר שבו קוראים סיפור ונבחנים עליו עם סיכויי הצלחה גבוהים. לא כמו אצלנו.

די, לא רוצה שיהיה לי קשה. אני רוצה לחיות את החיים שלי. אני רוצה לטוס לקנדה. אני עוד שניה מתה אבל מבלה את הזמן שלי בכל מיני דברים שצריך לעשות כדי -. זה בכלל לא מעניין. זה מכוער. האנשים מכוערים. שונאת את כולם. גם את אלה שיותר קשה להם ממני. גם את אלה שהתאמצו וחרשו ועבדו כמו חמורים. שיגידו לי למה זה טוב. שיגידו לי שבאמת היה שווה את זה. שלא היתה להם ברירה. אולי הם סתם מזוכיסטים. אולי אין להם קינדל והם לא שותים אלכוהול. 

אפסים.

נעבור גם את זה.

עריכה:

אל תקחו את הקטע הזה בכזאת רצינות. אני חצי-צוחקת, זה הכל בהגזמה שנובעת מתסכול. ממה התסכול? תקופה קשה, נו. צריך לשחרר קיטור. אני לא באמת חושבת שאנשים שאין להם קינדל הם אפסים. לגבי אנשים שלא שותים אלכוהול - ובכן, הם באמת די אפסים.