רלטיביזם של הבטחון העצמי: רגע אחד אני עומדת במעבדה עם קבוצה של חברי לימודים ומספרת משהו בקול רם, משחילה בדיחה, פונה אל מי שבא לי, מרקדת על הכסא בקוליות; רגע אחרי אני יושבת בכנס מועמדים לתוכנית החונכות, כל אחד מציג את עצמו בתורו והידיים שלי רועדות, המוח נכנס להיפר, החזה בוער וכשמגיע תורי לדבר אני פולטת חלקי משפטים, לא מצליחה לתפור רעיון אחד לאחר. הקול שלי נשמע כזה מטופש, והבוחנת (עשו לנו מרכז הערכה מאולתר) מסתכלת עלי בחומרה. היא בטח שונאת אותי, אני חושבת, בטח יש לי את הרעיונות הכי מפגרים, בטח אני הכי טפשה ואבודה פה. אני מסתכלת על דניאל שיושבת לימיני והיא שקטה ונינוחה כמו סלע. מימינה של דניאל יושבת אירה והבעת הפנים שלה קפואה, בטח היא מזדהה איתי יותר.

הצרה איתי זה שיש לי יותר מדי אגו ודעות מכדי שאוכל לסתום את הפה ולתת לאחרים לדבר, אבל אני מתה מפחד כשצריך לדבר בכיתה. בבית הספר כמעט תמיד שתקתי. גם כשהיה לי מה לומר העדפתי שלא לדבר, כי לדבר בכיתה זאת חוויה נורא אגרסיבית: צריך לצעוק, לקטוע אחרים, להדוף נסיונות של אחרים לקטוע אותך, לדעת להשתחל בשנית המנוחה שבין דיבור לדיבור. לפעמים הייתי מרימה את היד ואז המורה היתה אומרת "אני לא שומעת אותך, יש רעש בכיתה" ומבזבזת עוד חצי דקה על להשתיק אותם ובסוף מכבה את המזגן כי הוא היחיד שמציית לה. ככה, בעקרון, נבנה אצלי בראש מודל כזה שכיתה זה מקום שסופגים בו מידע פסיבית והיום באוניברסיטה אני נהיית חרדה רק מהמחשבה על לשאול שאלה בשעור. פעם אחת הכרחתי את עצמי לשאול משהו בהרצאה ואחר כך רעדתי כולי. אני יודעת שאני דפוקה, אני יודעת שצריך לעבוד על זה. מתישהו.

כשצריך לעמוד מול קהל אני איכשהו יותר בסדר עם זה, עדיין חרדה, אבל זה עובר לי אחרי פרק זמן מסויים. אני אצטרך לדבר מול קבוצה של סטודנטים אם באמת יקבלו אותי לתוכנית. השאלה היא האם אני צריכה את זה בכלל. טוב, הנה הסיפור: כפי שידוע לכם, המצב בחוגים למתמטיקה ולמדעי המחשב באוניברסיטה שלי הוא בקאנטים. יכול להיות שהדירוג טוב, יכול להיות שיוצאים מחקרים ושלושת הסטודנטים הקבועים מקבלים הצטיינות, אבל רוב הסטודנטים לא באמת שותפים לאידיליה. כבר כתבתי על זה בעבר וגם פיטר סיפר לא מעט מהחוויות שלו. פרט אחד שלא סיפרתי לכם זה שבמהלך הסמסטר הקודם הייתי במפגש בין הראש החדש של החוג למתמטיקה וקבוצה של סטודנטים שנבחרו אקראית (שכן הפרופסור שנכנס לתפקיד הינו סטטיסטיקאי). בגדול, כולם הסכימו שרע, פירטו סיבות, הרחיבו כמה שבאמת רע, העלו עוד סיבות ולאחר שבועיים קיבלו לתיבות הדואר שלהם סיכום פגישה. דבר אחד שהועלה ובאמת ייושם זה תוכנית החונכות לסטודנטים של שנה א'. הרעיון הוא להצמיד לקבוצות של תלמידים חדשים חונך שמתנדב עבור מלגה, והחונך הזה ידריך אותם במהלך הסמסטר הראשון (ו\או השני, לא נכנס לדקויות) בכל הקשור לנושאים לימודיים וחברתיים באוניברסיטה. מלגה אני לא ממש צריכה, לשלם שכ"ד אני מצליחה. אם כבר אז הכנסה קבועה תועיל לי בלצאת מהבית. אני גם לא מדריכת צופים בנפשי (לא ניחשתם, ידעתי!) או שמו"צניקית או מ"כית או משהו מפחיד כזה. אם אתם מחפשים מניעים לזה שהגשתי את מועמדותי לפרייקט, תצטרכו לחפש אותם במשור הרגשי.

כעת בואו נניח בצד את הקלישאות של "תרמתי ונתרמתי". נכון לעכשיו יש לי תחושה שזה רעיון טוב כי יש לי הרבה נסיון וידע לחלוק. אולי באיזה מקום זו שליחות בשבילי לחזור אחורה בזמן ולייעץ לעצמי, הסטודנטית הטריה, איך לנהוג ואיך להתייחס לכל מה שקורה סביבה. אבל הרי ברור שלא יהיו שם שיכפולים של עצמי בקבוצה שאקבל לחנוך. יהיו שם, לכל היותר, אנשים עם לבטים שדומים לשלי. אולי יהיו חבר'ה מסוג שאני לא סובלת, אולי יהיו מציקים. אולי. ומה עם השעות? על פניו זה לא יותר מדי שעות, אבל לפעמים אפילו שעת יציאה הביתה היא קריטית, אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפזר עם הזמן שלי ככה. עדיין, קיימת אצלי איזו פנטזיה בראש לגבי זה שאני משפיעה לטובה על החיים של מישהו, שאני מדריכה מישהו אל ההצלחה או פשוט שאנשים באים אלי בשביל עצות ורואים בי דמות סמכותית וחכמה. אההה, זה נשמע לרגע כאילו אני רוצה להיות אמא. אבל למעשה, כשאני שוטחת ככה את המניעים הלא הכי קורקטיים ולא הכי רומנטיים (תודו שהיה לזה סאונד אצילי יותר אילו דובר על שאיפה לשלום עולמי וצדק חברתי), אני תוהה האם אני צריכה בכלל לספק את הצרכים האלה, ואם כן, אז האם זו הדרך הנכונה. צריך לישון על זה, בדם שלי יש עוד את האדרנלין שהשתחרר כשנאלצתי לדבר בכיתה. וביניינו, דפוקה כמוני, למי היא יכולה לייעץ? ;)

אבל אולי לרצון שלי להתעסק בבעיות של שנה א' יש פן נוסף. אני עוד לא נחה על זרי הדפנה, לא מחליקה כמו חמאה על מחבת, לא זורמת כמו לבה על פומפיי. עוד לא לחלוטין ברור לי עתידי באוניברסיטה ואני כל הזמן בוחנת את האפשרות לעבור למוסד אחר, אולי מכללה טובה שבה יש יותר דגש על פרקטיקה. שאלת המוסד היא בכלל רדוקציה של שאלה גדולה יותר – מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? זה סבבה והכל שאני רוכשת פרופסיה קונקרטית. מחשבים. אוקיי, אבל לטובתי ולרעתי השלטון הסוייבטי לא יעביר אותי דרך הצינורות לתוך מפעל שמתאים לי. עובדה נוראה יותר היא שאין בהכרח צורך בתואר בשביל לעבוד בתחום התכנות. חבר'ה רבים וטובים עשו זאת בדרך שלהם. אפשר לומר כי במידה רבה הלכתי ללמוד את התואר מכיוון שידעתי שלעולם לא אהיה כמו המתכנתים האלה שיושבים בבית ובונים לעצמם כל מיני תוכנות להנאה או מחפשים איזו דרך איזוטרית לפרוץ משהו. כן, התחום עניין אותי מספיק בשביל לרכוש באופן עצמאי ידע מעשי בסיסי, אבל עד כאן הספיקה לי המוטיבציה. אם אני רוצה לעמוד בתחרות אני חייבת לפחות תואר. יופי טופי. ידיעה די מעורפלת של מה אני רוצה מעצמי. כלומר, אני רוצה כסף, פנאי וחברת אנשים טובים. אני לא בטוחה איך מתקדמים לעבר זה. באיזה תחום ספציפי נמצא הכסף הטוב? האם יוקרת המוסד שלי כל-כך תשנה לטווח הארוך? האם בכלל להכין את הקרקע לתואר שני או לשכוח מזה כבר עכשיו? קשה לי לקבל החלטות כי אני לא עושה הרבה בשביל לענות על השאלות האלה. נו נו נו, לא יפה, אל תהי ילדה קטנה. אבל מה לעשות, אני מרגישה קצת אבודה ומבולבלת, והשאלות האלה בכלל מעצבנות אותי, אז כשאני נכנסת לעמדת יועצת כל-יודעת ומנוסה, ועוזרת לאנשים שרק עכשיו עוברים דברים שאני כבר התגברתי עליהם, זה איכשהו נוסך בי תחושת בטחון - שאחרי הכל אפשר לסמוך עלי ועל שיקול הדעת שלי. בתקווה, באחד הימים גם אני אסמוך על שיקול הדעת שלי ולא אתן לנסיבות להכריע אותי. אולי גם באותם ימים אני לא אפחד לדבר בכיתה.

יאללה, ומה אתם כל-כך מרוצים מעצמכם? כאילו שאין לכם אישיוז להתמודד איתם.