אני כבר יומיים בת 23 וצריך לכתוב משהו לגבי זה. כפי שבוודאי שמתם לב,
אין לי ממש כוח לכתוב, גם אין יותר מדי על מה. אני עדיין לומדת באותו מקום אותו
דבר, התחלתי לשחק סיטיוויל בעקבות פרוסקריפטור ודניאל ובשבועות האחרונים אני צופה
נלהבת של הסדרה "משחקי הכס"
(היות ובזמנו קראתי את הספרים שבעקבותם צולמה הסדרה).
יום ההולדת הוכתר כהצלחה; חלקית כי הוא הואיל ליפול על יום העצמאות. בערב
העצמאות הלכנו פרוס' ואני למופע "עקיצה טבעית" (שלכבוד יום העצמאות כונה
"עקיצה עצמאית") של אנסמבל ציפורלה. בגדול, הם הרכב שחקנים שעושים
סקאצ'ים הומוריסטיים בסגנון נונסנס עם עקיצות מרוככות ולא יותר מדי מחאתיות. הם
הפתיעו לטובה ברמת המשחק שלהם, החזיקו אותי צוחקת במשך שעתיים, את פרוסקריפטור
מחייך ואת שאר הקהל נשפך על הרצפה. גיליתי גם שכנראה אני אמורה להיות קהל היעד של
מופעים מסוג זה מכיוון שאני מכירה את כל הרפרנסים התרבותיים שהם השחילו בבדיחות.
כנראה שהישראליות שאני שייכת אליה נמצאת במרתף מכוער במרכז ת"א.
טוב, זו לא סיבה מספקת להשאר כאן. כן, אני יודעת שקיבלתם ממני הרבה
פוסטים שמתנגחים בישראל ובישראליות ומהצד זה נראה קצת תמוה. כאילו, למה היא כזאת
ממורמרת? אם לא טוב לה שתקום ותלך. אז קודם כל אני באמת מתכוונת לקום וללכת, רק
שאני קצת באמצע תואר כרגע, ולנחות במדינה זרה בלי השכלה ונסיון תעסוקתי זה משוגע
(אלא אם אתה פיטר ;). אבל אני באמת מכינה את עצמי מנטלית למעבר וזה מן שלב כזה שבו
אני נמצאת בדיאלוג עם קולות שהוטמעו אצלי בראש כגון "לכל מקום יש את הפלוסים
והמינוסים שלו, מה את חושבת שם יהיה לך יותר טוב?", "כולם שם בחו"ל
אנטישמים ורק מחכים לדפוק אותך כי את יהודיה" (אגב, אני אפילו לא יהודיה),
"כאן זה הבית שלך, הארץ שלך, האנשים שלך, שם תהי זרה..." וכו'. לא, זה
לא תהליך של שכנוע עצמי, כי אין מה לשכנע. ההגירה תמיד היתה אצלנו במשפחה נושא
שדיברנו עליו, אבל מסיבות כאלה ואחרות לא עשינו אותה. בשלב מסויים התחלתי להשלים
עם זה שאשאר לגור בארץ, אבל הנה, הזמנים משתנים והנושא שוב עולה לכותרות ואני עם
העיסוק האובססיבי שלי בו.
ההורים שלי מבינים לאן הרוח נושבת. ביום העצמאות עצמו, כשנסענו למסעדה
לחגוג לי, הם תיחקרו את פרוס' על מחרי נדל"ן ועלות מחיה מעבר לאוקיינוס. הוא
בחור שמבין בזה. אני ישבתי ובהיתי דרך חלון, והרגשתי שעשיתי קצת רגרסיה לגיל 6, כשכל
המבוגרים מדברים על נושאים של מבוגרים ואני שותקת ומאזינה לשיחה שלהם כי אין לי
משהו חכם לומר. אני לא מרגישה שהרבה השתנה בי. כלומר, בגיל 6 חשבתי שבשנות ה20 שלי
אני אהיה נורא בוגרת וחכמה, שיהיו לי תשובות לרוב הדברים ואני אדע תמיד איך ומה
לעשות. אולי משהו השתנה, אבל אני לא ממש מרגישה בהבדל.
בגילאי העשרה כמהתי לזה שמישהו מהמבוגרים יפתח איתי בדיאלוג אמיתי: ישמע את
מחשבותי הכמוסות ויחלוק עימי את חוכמתו. היססתי לדבר עם אנשים מבוגרים, יכול להיות
שמכורח החינוך שלי שמרתי מהם דיסטנס. אה, אפילו מרוב הערצה לחוכמתו, התאהבתי בכיתה
י' במורה שלי. אז בקיצור, את נותנת המון משקל לכל שנה בגיל כשאת נמצאת בבית הספר,
למי ששתי כיתות מעלייך יש יוקרה של ממש. שלא לדבר על צבא ואוניברסיטה. אוי, ויש את
הפוצים האלה שאוהבים לעשות "דיבורי צבא" ומרגישים נורא מגניבים שאף אחד
לא מבין אותם. תמיד שנאתי אותם. היום אני סטודנטית. לומדים איתי אנשים בני 16 ו18.
הם טיפה יותר רועשים, טיפה פחות ציניים. אז מה? עדיין כיף לי לדבר איתם. הלוואי
ולי בגיל 17 היתה חברה בת 23.
זהו,
אל תתייאשו ממני,
אולי אני עוד אכתוב משהו ששווה לקרא.
אגב, פתחתי לn00ba פייסבוק, אז אתם מוזמנים לשלוח הצעות חברות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
