עצות זה מן דבר כזה. מיותר. מיותר למי שנותן עצה ומיותר למי שמקבל אותה.

מי בכלל יכול להגיד לי מה נכון? מה נכון עבורי? אולי אלו שרוצים בטובתי רואים אותי במקום אחר, עושה דברים אחרים, דברים שאני בכלל לא רוצה? להגיד לעצמנו מה אנו רוצים זו משימה לא פשוטה בפני עצמה, ולפעמים הזמן עובר ומבינים שכל הרצונות שלנו היו פרי אשליה, וכל מה שנדמה לנו שרצינו איננו מספק, איננו יוקרתי, איננו טוב כפי שציפינו. על זה נאמר – תיזהר במשאלותיך. וגם אם נניח לעצמו לחיות את המשאלות של היום, הרי שיש מספר דרכים להגשים אותן. אנו בוחרים במסלול אחד לצעוד בו ובכל עת מביטים לצדדים - "מה היה אם?", ובלילות חשוכים מדי כל הדרכים שלא בחרנו נראות מוצלחות יותר. לעזאזל עם זה! לפעמים גם לאור יום רואים בבירור: טעינו. בפירוש טעינו; ועכשיו צריך להתקפל ולשנות כיוון. כי ככה זה.

ואז יש אותי מביטה באחרים עושים את הבחירות שלהם. עמדתי שם במקומם ועברתי את מה שהם עוברים. אני יודעת איך זה מרגיש. אם תשאלו אותי, יש לי חופן עצות איך לצאת במינימום נזק ומקסימום תועלת. יש לי עצות, אבל הם לא יקשיבו. כי הם גאים מדי. הם גאים מדי וטפשים מדי וילדותיים מדי. כפי שהייתי אני. הם מסתכלים על הסטטיסטיקה וחושבים שזה לא יקרה להם. הם שומעים את הסיפורים שלי וחושבים שהם טובים יותר. אין משהו שאני יכולה לעשות לגבי זה. שילכו, שיפלו, שיבינו, שילחמו את המלחמות שלהם, שיקבלו את הבעיטות שלהם.

מגיע להם ללמוד לקח.

כך גם לי.

כרגיל, אני אוהבת להוסיף סוף על הסוף של הפוסט, כמו אצל באך.

פשוט - הנה עוד משהו להגיד בנושא:

יהירות הנעורים אף פעם לא מכירה בעצמה. אתה צעיר, אתה חושב שגילית את העולם, שהעולם מחכה שתפרוץ לתוכו.

פעם נהגתי להתעצבן מזה שאמא שלי היתה אומרת "למי בגיל שלך יש שכל? אני בגיל הזה לא הבנתי כלום מהחיים שלי". הרי הנה, השכל שלי כאן, בראש, אני מרגישה אותו, הוא הוגה מחשבות ומסיק מסקנות, היא סתם כנראה היתה טיפשה יותר בגילי אם לא היו ברורים לה דברים שברורים לי.

אבל הנה העניין: אני באמת טיפשה. אני באמת מקווה שמעט השכל שגירדתי לקראת ה22 שנים שלי לא יהיה המירב שאשיג אי פעם, ואם יש שעור שהשכלתי ללמוד מוקדם יותר מדור ההורים שלי, הרי שיש שעור שפספסתי. אני יודעת שבעתיד אביט אחורה על גיל 22 כמו שאני מביטה על גיל 18 ואתכווץ ממבוכה.

וככה תמיד, כי למי בכלל יש שכל?