כל ביקור בתנב"ג מזיז אצלי משהו בלב, אם אני לא זו שטסה אז המקום מעורר בי ערגונות. מזל ששיפצו את טרמינל 3, אחרת הייתי פורצת בבכי למראה הבנין הישן כפי שהוא היה בשנות ה90: קומה ראשונה, יציאה אחת להמראות ולנחיתות, דלפקים צמודים וחדר עם קירות שקופים בו מדרגות עולות לביקורת דרכונים; קומה שניה, דיוטי פרי, אולם המתנה, דוכן ממתקים ועיתונים, דוכן קריסטלים, חנויות מול החלון הענק שמשקיף על המטוסים, מסדרון אפלולי עם טלפונים ציבוריים ובסופו שירותים. החוץ של הטרמינל הישן נראה כמו כניסת ההמראות של הטרמינל החדש, זה בעצם אותו איזור, נדמה לי. עדיין עוגנות שם מוניות, אנשים חוצים עם עגלות עמוסות במזוודות, רק שפעם זה היה נראה יותר כמו התחנה המרכזית, וגם הדקלים בכניסה נעלמו לאנשהו.

לפנות בוקר נסעתי להחזיר את ההורים שלי מהסקי. שכחתי ללכת לישון טרם הנסיעה, הייתי עסוקה בתרגיל מחשבתי שקראתי באחד מהבלוגים הפופולריים. זה מטריד אותי במידת-מה שיש לי מוטיבציה להתעמק בדברים שמעניינים אותי רק כאשר אני מוכרחה להתעמק בדברים שלא מעניינים אותי. אומנם אני מפנטזת הרבה על חופשה שאותה אוכל לנצל לפעילות תרבותית ואינטלקטואלית נמרצת, אך כאשר מגיעות אותן חופשות מיוחלות הפעילות שלי מסתכמת בגירוד האשך (מטאפורית). אני חושבת שהתמונה הזו מבטאת בדיוק רב את התופעה:

זה מתקשר לדיסוננס שקיים אצלי בהקשר ל"עניין". אומרים שצריך ללכת ללמוד מקצוע שמעניין אותך, בלי שיקולים של כסף ויוקרה. זה קטע כזה של מימוש עצמי וייעוד, אני מניחה. תכלס, נשמע הגיוני. לולא הייתי מכירה את עצמי. אני תמיד תמיד שונאת את מה שמכריחים אותי לעשות. אפילו אם זו מסגרת שבחרתי להיות בה, אפילו אם זה קורס שאני נרשמתי אליו. אני שונאת כל דבר שהופך למטלה. אז מה עושים? חורקים שיניים ועושים את מה שצריך, גם אם לא רוצים, גם אם זה משעמם טילים. למען האמת זה לא כזה מדכא כפי שזה נשמע, אני צריכה את הקטליזטור הזה. אני צריכה להמציא לעצמי כל הזמן עיסוקים שנואים ומטלות מעצבנות בשביל שאוכל לברוח לדברים המעניינים באמת. אני אכעס על עצמי על שאינני ממוקדת מטרה, על זה שאני לא משקיעה ממיטב מרצי בשיפור ההישגים, אך במרתפים אפלים במוחי אחגוג על העניין המחתרתי שלי בכל נושא צידי שגיליתי בו עניין. ככה זה עובד אצלי. מפגר משהו.

אז החגיגה המחתרתית נמשכה לה אל תוך השעות הקטנות של הלילה, ככה שלא ידעתי אם יש בכלל טעם ללכת לישון. נימנמתי שעה בכל זאת. אחר כך קמתי אל הקפור ואל האוויר הנקי שאחרי הגשם. בלילה העמוק הזה הכל נראה כמו הזיה: השדות, שביומיים האחרונים התגדשו בירוק ונתנקדו בצהוב של חרציות ואדום של כלניות, צבועים בשחור, אור פנסים כתום מאיר רק על הכבישים ומוניות טסות משמאלי. משטרות תנועה צצות מדי פעם, מסירות את השיכורים מהכביש. הנה אני כבר ליד פארק המיחזור חיריה. פארק הפאקינג מיחזור. זה לא פארק, זה מסריח כמו מוות. למה הם קראו לזה פארק? WTF?! כביש 1, הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר. לא, אנחנו לא טסות לשום מקום. עוד מעט נחזור הביתה, לישון.

שכבתי בפיג'מה מתחת לשתי שמיכות, עדיין קצת רועדת מקור, עדיין עם קצת אדרנלין. מהעלטה בוקעים קולות של החתול מספר משהו לאמא שלי. יש לי הגשה ביום ראשון - שם סיימתי כמעט הכל, והגשה ביום שלישי. מחר אעבוד על ההגשה של יום שלישי. אבל קודם לישון. לישון. מסתובבת לצד השני ומתכרבלת. לישון.

חלמתי שאני מתעוררת בשדה של פרחים מתחת לאורה הרך של השמש והאוויר הקריר של אחרי הגשם. סביבי היו פרחי תלתן, כלניות, בבונג, צבעונים, ורדים ופרחים אחרים שאני לא מכירה את שמם, אבל יכולה לצייר למי שיבקש. הם צמחו בערוגות, כמו באי מרגרט שבבודפשט או בארמון שנבורן בוינה, רק שהפעם אני שכבתי בתוכם והם ניגנו מעלי, ממזגים את צבעיהם וניחוחם במשב הרוח. רציתי לצלם את כל זה, אבל איכשהו במהלך החלום הצלחתי להביא מצלמה רק במחצית השניה של היום, וכשחזרתי לשדה שלי גילית שכמעט כל הפרחים שלי התייבשו והפכו לשדה קוצים. רק שיח ורדים אחד וכמה צבעונים עמדו, נאבקים בקמילה המהירה שהמיתה לי את כל הפרחים. ניסיתי לצלם את מה שנותר, אך הפרחים התייבשו לי מול העיניים, לפני שהספקתי לכוון את המצלמה.

בסוף לא נשאר כלום מהשדה.

מזג האוויר בחוץ עדיין נפלא.