אני מסיימת את היום שלי בדרך כלל במעבדת המחשבים. יושבים שם כל מיני סטודנטים שעומלים על מטלות ופרוייקטים, מקשקשים בינהם, משחקים במחשב, גולשים לפייסבוק, בוכים על מר גורלם. בחוץ כבר חשוך, באוניברסיטה כבר אין הרבה אנשים כי יום הלימודים הסתיים, אבל המעבדה עובדת 24 שעות ביממה, האורות דולקים בה ותמיד מאכלסים אותה כמה סטודנטים שלא ממהרים הביתה. אני אורזת את הדברים שלי, צריכה לזוז. עושה לוג אאוט מהאובונטו המעצבן הזה שלא זז וכל הזמן קורס, אומרת שלום, לוקחת את התיק. המסדרון שביציאה מהמעבדה מרוצף או אולי יש לומר מבוקע על ידי איזו יצירת אומנות שנויה במחלוקת: שקע משורטט בצורה של "טנגרם" מאורך, ממולא חול, על החול מונחים חלקי לוח אם ודיסקים, וכל העסק מכוסה בזכוכית בשביל שיהיה ניתן לדרוך עליה. שוב הם לא הצליחו עם יצירת האומנות. גם הבניינים באוניברסיטה מכוערים: סגנון קומוניסטי עם בטון חשוף, והקפיטריה נראית כמו שירותים ציבוריים. לפעמים נדמה לי שהפקולטה למדעים מדוייקים עושה כל מאמץ להיות הכי מכוערת באוניברסיטה. יותר ממדעי החברה או רפואה או מדעי הרוח או משפטים. כל מהותה צועקת: "לא חשובה לי אסתטיקה, חשובה לי תשובה נכונה, שמישות, יעילות, ייצור, ייצור, ייצור".

אני מתניעה את האוטו בחניה שכבר כמעט התרוקנה, בוחרת לי דיסק לשמוע בנסיעה. בנסיעה הקצרה לסטודיו, זה הצ'ופר שלי היום. זה לא שאני לא עייפה, אבל אני חייבת לשנות אווירה. כמה אפשר לשבת במבנה המכוער עם אנשים מכוערים מול מערכת הפעלה מכוערת? אני מגיעה לסטודיו, כמה בנות בטייץ חולפות לידי. את פני מקבלת המזכירה הבלונדינית הגבוהה שעוד ממבט ראשון זיהיתי בה את החן המלכותי השלו הזה, והיא ממש יפה, מסוג הנשים שאת מסתכלת עליהן ומתמלאת רגשי נחיתות; אבל אלו לא רגשי נחיתות שגורמים לי לברוח בבכי אלא להשאר ולהשתדל להיות יפה גם כן. הסטנדרטים במקום הזה מתחלפים. האנשים במקום הזה חטובים, רזים, זקופי קומה, בריאים. אני בוהה באחד מהחלונות שמשקיפים לחדרי האימון, מבטי עוצר על שרירי השוק של אחת הבנות, איך הוא מתכווץ, נרפה ונמתח; אחר כך אל המותן והגו הארוך; לשכמה ולזרוע שמונפת אל על, ואל השערות הסוררות שנדבקו לעורף המזיע. כל הבנות אסופות שיער, לבושות במה שנוח אבל גם במה שמאפשר לראות היטב את עבודת הגוף. במקומות אחרים זה אחרת: נפוצה התופעה של מתאמנות שמשקיעות באאוטפיט סקסי עד כדי מכנסיים קטנות מדי, המון דאווין, שיער פזור וביצועים לא מרשימים בכלל. הן רוצות לעשות רושם, הן רוצות לחיות בסרט איך הן עכשיו יפילו לריצפה את כולם עם המכנסיים שנופלות להן מהטוסיק והמחשוף האימתני, אבל זה ממש, אבל ממש, לא עושה רושם. היופי האמיתי הוא האתלטיות של הגוף, הוא הבריאות, הוא התנועה, הוא המהות.

השעור שלי מתחיל. העבודה מתחילה. המורה מדליקה את המוסיקה והגוף מבצע את התנועות שהוא כבר זוכר, אפשר שבעמידה או בשכיבה על המזרן, אפשר שליד המעקה. הדופק עולה, השרירים מתחממים. אני מנסה לשמור על נשימה ולדייק בתנועות, לפקח על כל שריר ושריר. אני מסתכלת במראה על הגוף החלש, השמן, הרופס שלי. לעומתי המורה רזה, חזקה, ארוכה. עורפה זקוף וישר, רגליה מתרוממות לאמפליטודה גדולה וזה היה נראה כל-כך קל אילולא הייתי צריכה להאבק כל-כך הרבה בגוף שלי שרחוק שנות אור משלמות. כן, אני רוצה לרזות. כן, אני חושבת שזה יפה יותר. אבל אני לא רוצה להיות שלד כפוף מחוסר כוחות חיים שכמו היתה הילדה הזו שלמדה איתי בכיתה בתיכון, והיא היתה דוגמנית. אני לא רוצה להיות חיוורת ועייפה לאחר דיאטות מזיקות. אני רוצה שגופי יהיה בשליטתי ושאוכל לעשות בו דברים יפים, שאוכל לרקוד, שאוכל להלביש אותו בכל דבר, שאוכל לסמוך עליו שלא יבגוד בי בשעת צרה.

משום כך חורה לי העיסוק המוגזם בדיאטות. קילוגרם פחות, קילוגרם יותר, ברנפלקס, חסה ורעב. חומרים משלשלים וחטיפים דלי קלוריות מול הטלביזיה שפתוחה ב"לרדת בגדול" שם מריצים במעגלים ומשפילים אנשים שמנים, בשביל שנבין טוב-טוב שלהיות שמן זה פשע, שלהיות שמן זה רע ומגיע לאנשים שמנים כל הלעג והבוז האפשריים. זה כבר מזמן לא עיסוק ביופי או בבריאות, זה עיסוק באוכל ובהיקפים לשם האוכל וההיקפים. כולם משרתים של הסקאלה, עומדים ליד הסרגל הגדול ומודדים למי הכי קטן. עומדים בשורה על המשקל עם תחתונים ומבט מלא בושא ומצטלמים כמו במעצר. הם לא יודעים, אבל אחרי הרגע הקפוא של הצילום, של המעצר, של המחוג שמורה על המשקל – מתחיל לפעול היופי האמיתי, שהוא יופי שזוהר מתחת לכל הבגדים, ובלי כל הבגדים. הוא היופי של התנועה, היציבה ורוח האדם.

ובזמן שכתבתי את הפוסט, התחלף לו הנושא החם.

אז דיאטות, בעד או נגד?

אני נגד קיומו של הדיון הזה בכלל.