התפרסמה היום כתבה על הדרדרות לימודי המתמטיקה באוניברסיטאות: סטודנטים לא מגיעים ללימודים האקדמיים עם ההכשרה המתאימה, מעטים בוחרים ללמוד לתואר במתמטיקה, אחוזים גבוהים של נכשלים ונושרים. מנסיוני (מדעי המחשב ומתמטיקה באונ' ת"א, שנה ב') אני יכולה להגיד שזה באמת תימצות מדויק של המצב המחריד בחוג. דנתי לא מעט על הנושא עם עצמי ועם אנשים אחרים, שמעתי נקודות מבט של פרופסורים על המצב. על דבר אחד מסכימים כולם: אכן מדובר בבעיה ולא במצב רצוי של סינון.

יש לי הרבה דברים להגיד על הנושא הטעון הזה לכן התקשתי לנסח אמירה רציפה בעלת פואנטה. האמת שאפילו התחלתי לכתוב פוסטים בסגנון הזה והם מעולם לא הסתיימו. הפעם החלטתי להציג שלוש סוגיות שאולי ישפכו קצת אור על המצב הבעייתי בתקווה שתובנות נוספות אשמע מכם בתגובות.

הסטודנטים עצלנים

אני יודעת שזו הטענה הכי אינטואיטיבית והכי נפוצה. הנחת היסוד היא שאפשר להצליח אם משקיעים לכן כשלון הוא אי רצון של מישהו לעשות את הנדרש. כאן יש תופעה, לא מקרה פרטי, אלא תופעה של סטודנטים שהם "עצלנים" באופן שיטתי. אפשר לטעון שהעצלנות הזו היא נגזרת התרבות או החינוך הישראלים, אבל אם טוענים את זה יש להמשיך ולשאול מה שונה בחינוך ובתרבות הישראלית ממדינות אחרות בהן סטודנטים כן מצליחים בלימודיהם? האם אנחנו מוכנים לשלם כל מחיר עבור ההצלחה הזו (רמז: אנחנו לא רוצים לחיות במשטר טוטליטרי, לכן יש לשאת עיניינו למודלים אחרים של הצלחה)?

מאידך, אנחנו לא חייבים לקבל את הטענה שהסטודנטים עצלנים כי אין לה הרבה ביסוס והנחת היסוד שלה לא בהכרח נכונה. מי שהולך ללמוד מתמטיקה, מחשבים, פיסיקה עם מתמטיקה או כל שילוב דומה הוא לא מי שמחפש את הדרכים הקלות בחיים. הוא לא בהכרח רודף אתגרים, אך הוא יודע שיש לו בחירה בין דיסציפלינות ובין מוסדות אקדמיים, הוא גם יודע שיש לו אפשרות לא ללמוד. עדיין, אותו אדם מוכן לשלם מחיר די גבוה עבור ההכשרה או היוקרה שיקבל במסלול שבחר. זה דבר ראשון. דבר שני הוא, ואם אתם לא סטודנטים למתמטיקה תאלצו להאמין לי, שהסטודנטים חורשים. מאוד נדיר לראות מישהו זורק בלימודים כפי שראינו בתיכון. הסטודנטים מגיעים להרצאות, מגישים את המטלות, לומדים למבחנים, לוקחים מורים פרטיים ושעורי עזר, קוראים ספרים בשביל להבין את החומר לעומק, מארגנים קבוצות לימודים. אחרי כל זה, הם עדיין נכשלים. אז אם מדובר פה בעצלנות כלשהי הרי שזו עצלנות ביחס למי שמשקיע 100% מהזמן ומהריכוז שלו ללימודים, אין פה מקרה של סטודנטים שלא עושים כלום במהלך הסמסטר ומתפלאים כי נכשלו. זה פשוט לא המצב.

מערכת החינוך גרועה

תראו, זה לא הגיוני להשוות את מערכת החינוך הישראלית למערכת החינוך של מדינות עם רמת חיים גבוהה יותר. אנחנו אומנם רוצים להגיד לעצמנו שאנחנו כמו ארה"ב, צרפת ואנגליה אבל אנחנו לא (על פי דירוגים שונים). מצב מערכת החינוך לא מנותק מכל שאר הבעיות הקיימות במדינה, לכן יש לקחת את הדברים בפרופורציה ולא לצרוח בהיסטריה שהחינוך מדרדר. למעמד הביניים המשכיל אבקש להזכיר: בית הספר, והתיכון בפרט, לא רק נועד להכשיר אתכם ללימודים אקדמיים; בית הספר אמור קודם כל לדאוג לכלל האוכלוסיה בשביל שגם אדם מן המעמד הנמוך יוכל לקבל תעודת בגרות, להשתלב בשוק העבודה ולפרנס את עצמו. אני לא אומרת בכך שאין למערכת החינוך כשלים ספציפיים שאינם תוצר הנסיבות. דווקא יש ואחד מהם הוא החוסר במשמעת (כיבוד מעמד המורה, עמידה בדרישות האקדמיות, התנהגות מנומסת). החברה הישראלית אומנם נפטרה מהעכבות של החינוך הטוטליטרי הרוסי שמשמעותו צייתנות עיוורת ואימה מפני כישלון, אך היא לא השכילה ליישם שיטות חינוך אחרות שיגרמו לתלמידים לפתח משמעת עצמית ולנהוג בנימוס הראוי למורים. מה באשר לרמה של הבגרות במתמטיקה של 5 יח'? מיותר, לדעתי, לדון בה בנפרד משום שאפילו אם אסכים כי רמתה נמוכה, הרי שזה רק סיפמטום של תהליכים קודמים.

המדיניות הבלתי רשמית של האוניברסיטה היא שלא משנה מה קורה במדינה, לא משנה מה קורה במציאות, האוניברסיטה היא מן קונסטנטה, מן נקודה שקפאה בזמן והיא מוקפת ספירה חמימה ובלתי חדירה. במילים אחרות: על הזין שלנו שלא למדתם כלום בבית הספר, תעמדו בסטנדרטים או שתמשיכו להכשל כמו חמורים ולשלם לנו שכר לימוד. הגישה הזו, כמובן, מובילה לאחוזי נכשלים גבוהים. מערכת החינוך לא מביאה אפילו את התלמידים החזקים שלה לרמה מספקת בשביל שיעמדו בדרישות האקדמיות, וזה יכול להיות בגלל קשיים אובייקטיביים או כשלים פרטיקולריים של המערכת. זה לא משנה. האוניברסיטאות חייבות להתגמש ולהתאים את עצמן למקום ולזמן בו הן קיימות ולהגמל מהגישה הפטרונית שתולה את כל האשמה בסטודנט משום שלפי ההגדרה הפטרון (האוניברסיטה) ושיטתו לא טועים.

מרצים מהחלל החיצון

אני לומדת בדו-חוגי ושמתי לב לתופעה מעניינת: כל מרצה בקורסים של מדעי המחשב (לא המתמטיים) שהיה לי עד כה היה מרצה די טוב. כאן יש להסביר שמונח "די טוב" אצלי לא מתאר אדם עם כריזמה יוצאת דופן או כישורים תאטרליים, אלא לאדם שמסוגל לעמוד מול קהל של אנשים ולדבר בצורה שוטפת, ברורה, תוך הבנה שמולו עומדים בני אדם שמנסים להבין את חומר הלימוד ובאופן כללי הם קולטים את כל המחוות המקובלות בתקשורת בין בני אדם. אצל מרצים במתמטיקה, לרוב, זה לא ככה. להגיד שכישורי ההוראה של המרצים והמתרגלים במתמטיקה הם גרועים זה כמו להגיד שההשקפות של כהנה חי לא עולות בקנה אחד עם ההשקפות של הפוסט ציונות. הביטוי "כישורי הוראה" אפילו מבלבל כאן כי הוא מרמז על דיון אודות טכניקות הוראה מגוונות כאשר הקושי המרכזי של סגל ההוראה הנ"ל הוא בתקשורת אנושית בסיסית. ומה אני אגיד לכם, מעבר לכך שללמוד אצל מרצה שהוא מכונת מלמול מוזרה זה סבל צרוף, זה גם קשה. פשוט קשה להבין דברים כשלא מדברים איתך בשפה של בני אדם ולא מבינים מה אתה יכול לא להבין מהחומר. זה עוד יותר קשה כשלמתרגל יש כתב מהתחת.

אז אני באמת לא יודעת מה דפוק איתם. אני מניחה שככל שתחום המחקר שלך הוא פחות פרקטי ויותר מנותק מהמציאות, כך אתה בעצמך יותר מנותק מהמציאות. יש תלמידים שאומרים "אני מכבד אותו, הוא גאון והכל, אבל הוא ממש לא יודע ללמד", אני לא מסכימה עם האמירה הזו. לא כל מי שנהיה פרופסור למתמטיקה ומעביר את אותו קורס כבר כמה שנים הוא גאון. הוא סך הכל שולט בתחום שלו כפי שמנהדס ותיק שולט ברזי ההנדסה. אולי יש לפרופסור הנכבד מוניטין כאיש מחקר מעולה, אך הוא לא יכול להתייחס למוניטין הזה כאל הילה קסומה שבגינה סולחים לו על כך שלא רק שאינו עוזר לתלמידים חדשים להתמודד עם עולם המתמטיקה, הוא גם מייאש אותם ומפתח אצלם סלידה מהתחום.

אני לא יודעת, אולי מתמטיקה נועדה רק לאנשים מהחלל החיצון. אם כך, צריך להשקיע לא בחינוך אלא בבניית יותר מעבורות.

כמה תסכול יוצא לאוויר העולם כשפותחים את תיבת פנדורה. נו טוב, היות ויש לנו את הנושא החם שלו במעגל הבלוגים המצומצם - אקשר פה גם לפוסט של דניאל ולהכרזה הדרמטית של פיטר.