על שולחן העבודה שלי עומדים שני ספלים עם תיון מצומק וכוס עם שאריות יין אדום מיובשות על התחתית. עוד מעט אצטרך להחזיר שבויים. תפוז. אולי תפוז יעזור לי. הוא שוכב יפה כזה בקערה בין האפרסמונים והאגסים. אקח אותו, הרי התפוז נברא בדיוק למען מטרה זו, לשרת את הצרכים של נובה. גם הסברס, אגב, אינטליגנטי - הוא מתריע את הקוטפים הסקרנים: "אל תדחפו אותי לתחת! כן, אני יודע שאתם נורא רוצים, אבל אותי אל תדחפו לתחת!". אחחח כמה חוכמה יש בבריאה.

קר לי. מה זה? אני לבושה... אה, החלון פתוח. סגרתי אותו והדלקתי מזגן. בחוץ הקדיר, הרוח התחזקה, השמש נעלמה מאחורי העננים. הבטיחו שכל השבוע יהיה גשם.

אני זוכרת איך בתחילת הסמסטר הייתי מלאת מוטיבציה ואנרגיות חיוביות. לא יודעת האם הרושם שלי מוצדק, אבל נדמה לי ששמחת החיים שהיתה לי אז השפיעה לטובה על חברי לימודים שהיו בסביבתי. אני זוכרת את המטלות של תחילת הסמסטר, איך התמלאתי גאווה על כך שהצלחתי לסיים אותן במלואן, אפילו חדו"א. שמחתי לראות את האנשים שלומדים איתי ואפילו למשך שבוע חשתי קמצוץ של עניין מניע אותי ללמוד. מהר מאוד חזרתי למצבי הטבעי בו לשבת בהרצאה זה סבל טהור ומלחמה מתמשכת בעצמי, אבל הייתי עוד איכשהו בסדר. את המטלות בג'אווה דווקא אהבתי. היום אני יושבת מול אקליפס, אני בוהה בו, הוא בוהה בי ואני הולכת לקרא בלוגים.

רק לפני כמה ימים גיליתי שלא רק אני יכולה לשבת על מטלה יום שלם ולא לסיים אותה. ככה זה אצל כולם, מסתבר. ואני ירדתי על עצמי שאני פרה עצלנית. כנראה זה באמת קשה. אבל לא יודעת, משהו נשבר שם, משהו השתחרר. בהתחלה עוד היה לי כוח להכריח את עצמי. ברוסית אומרים "דרך לא-רוצה". עכשיו הכל מדרדר. מדרון חלקלק. התפוקה שלי יורדת לכמות בזיונית, אני אוכלת בשביל לנחם את עצמי, כל קימה בבוקר מרגישה לי כאילו הייתי יכולה לישון עוד אלף שנים. אפילו לשעור בלט אני מתביישת ללכת כי אני מרגישה שהשמנתי והתחת שלי התנפח והרמה שלי נשארה גרועה כשהבנות הצעירות, הנשים ואפילו הבחור השתפרו. אוף. טוב, צריך ללכת לחדר כושר. כרגע קר לי ואני רוצה להתכרבל אבל נסיון העבר מראה שספורט יעשה לי טוב.

* * *

וזה באמת עשה לי יותר טוב. חזרתי מעודדת. הבית מואר וחם, אמא הכינה את הכרוב האדום החמוץ שלה ונשאר קצת מהכרעיים שהכנתי שלשום. אני כל הזמן חושבת על הקטע הזה שצריך לצאת מהבית של ההורים. מה זה צריך? רוצה. זה די בעסה לגור אצלם מכמה בחינות, אבל בעיקר משום שכל עוד את בקרבת הורייך את תקבלי יחס של ילדה קטנה. גם אין פרטיות: ההורים יושבים בסלון, החתולים מייללים, הסבתא בכלל לא מבינה את המושג של "מרחב פרטי". מצד שני? מצד שני יש לי אוטו, כסף, בית חם ונקי, אוכל מוכן. בשביל לגור לבד או בשותפות צריך כסף. בשביל כסף צריך לעבוד. בשביל לעבוד צריך זמן. בשביל זמן צריך לפנות זמן מהלימודים. בשביל שיהיה אפשר לפנות זמן מהלימודים צריך לסיים עם מרבית התואר. אז תחשבו ש"שותף" כבר יש לי. נשאר לי ללמוד טוב.

אבל אם למשל הייתי מחפשת לגור לבד או עם שותפים שאני לא מכירה? לחזור לדירה קרה ומבולגנת. גם רוב הסיכויים שרמת סבילות הג'יפה של השותפים תהיה גבוהה מזו שלי. בשבילם ג'יפה זה מתי שהעכבישים מתחילים ללכת מכות על טריטוריה. גם בטח השותפים יארחו חברים כל הזמן. פאאאאק אני אעשה פיגוע אם הרבה אנשים יתנחלו כדרך קבע בדירה שלי. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה: איך אנשים יכולים לסבול אחד את השני למשך כל-כך הרבה זמן? תמיד יש את החברים האלה שהם יושבים כל היום אצל מישהו והם לא עושים כלום ומדברים על כלום, סתם תקועים ביחד ומבזבזים את הזמן. חברת אנשים זה טוב ונהדר, אני מאוד אוהבת אינטרקציה חברתית, זה נותן לי פידבק חיובי – אבל יש גבול. אני צריכה את המרחב שלי.

אז בינתיים אני יושבת בבית ולומדת. אולי אני עכשיו בלימודים וכבר לא בפסיכומטרי וכבר לא בצבא אבל זה עדיין מרגיש לי כאילו החיים האמיתיים עוד לא החלו, כאילו יש איזה משחק שמתרחש שם בחוץ ואני רק עושה חימום ומתיחות לקראתו. מתאמנת על כוח הרצון. בתיכון הייתי גרועה בזה. כלומר, כל מה שנדרשתי לעשות זה להיות בשעור ולהשתדל להקשיב למה שהולך שם. ואז הייתי עוברת. לא הייתי תלמידה מצטיינת, אבל הייתי בסדר, ולא עשיתי כלום. עכשיו צריך ללמוד. צריך ללמוד. לשבת על התחת וללמוד. מה זה בכלל?