יושבים אצלי בבית עכשיו אורחים מרוסיה: אמא וילד בן 14. הם באו לפגוש איתנו את השנה החדשה, גם פרוסקריפטור הגיע לארוחה החגיגית אתמול. היה מוזר ומביך בהתחלה. ההורים שלי נחצו בין עברית לרוסית, סבתא שלי האשימה את האורחים בצליינות ואני השתדלתי לדבר כאילו במשך כל 22 שנותי לא עזבתי את מוסקבה. השולחן היה עמוס אוכל אבל כולם היו עסוקים בלהציע לאחרים לשים משהו בצלחת. היה אווז בתפוחים, סלמון בטחינה, תפוחי אדמה אפויים, לשון בשמנת ופטריות, סלט אוליבייה, סלט חסה עם תותים אגסים קשיו ופרמזן, הרינג במרינדה עם מלפפונים וסלק, כריכונים עם סלמון מעושן וכריכונים עם קוויאר, יין אדום, יין לבן מאוד מוצלח, מיץ תפוזים ורימונים טבעי. לקינוח היתה פלטת גבינות וקרקרים, עוגת פסיפלורה שלטעמי הפסיפלורה היתה מיותרת בה וגביעי סלט פירות עם גלידת מנגו וקרם עוגיות. אחר כך בדירה שלו פרוסקריפטור פינק אותי בשמפניה (אמיתית!) ותותים. ככלות הכל היינו מוכנים נפשית לפגוש את השנה החדשה.

כעת עולים קולות רמים מהמטבח. אני לא רגילה לזה, אני רגילה לשקט בבית. הם שותים שם תה כמיטב המסורת הרוסית. ישבתי איתם זמן מה. האורחים הביאו בונבוניירה רוסית, הזאת עם המילוי הלבן המגעיל והנורא מתוק. אני לא מבינה איך פעם אהבתי את זה. הילד, מסתבר, נורא אוהב את הממתקים האלו. מאז שהגיע אלינו ושמע שיש לנו מחשב הוא תקוע בחדר העבודה, ומתכתב בראבק עם החברים שלו. אמא שלו הכינה לו תה עם חלב ודבש והתה עמד והתקרר. כשלבסוף הגיע העלם, הוא בלע שני ממתקים, ובלי לטעום מהתה שהוכן לו מבעוד מועד הטה את מיכל הסוכר מעל לכוס שלו. פאדיחות להודות שבבית שלי היה מיכל סוכר עם סוכר קרוש בו, אבל זה לפחות מנע תאונה. נו שוין.

יש גבול לכמות התה שאני יכולה לשתות ולכמות הזמן שאני יכולה לסבול קונצרטים חגיגיים בערוץ הרוסי הראשון. שמתי לב שההורים שלי כבר לא מנסים ליזום שיחות נימוסים בטלות, לאמא שלי כבר לא מסתננות מילים בעברית. הם באמת באמת התמוססו בנוסטלגיה על איך בצעירותם ראו בחורות שיכורות הולכות לשחות טופלס בנהר מוסקבה, נזכרו בחברים מימים עברו, מי התחתן עם בת זוגו לריקודים סלונים, למי נולד ילד, מי התגרש. בשלב הזה כבר הרגשתי שזהו, צריך לפרוש לחדרי ולהמשיך ללמוד. במקום ללמוד, כתבתי לכם פוסט.