כשהייתי קטנה ביקשתי שיסבירו לי מה זה קומוניזם ולמה זה לא עבד במדינה
שהגענו ממנה. ההורים שלי סיפרו לי שהקונספט, שלא בדיוק מומש, הוא כזה:
"תארי לך שאת הולכת כל יום לעבודה, עושה את התפקיד שלך ולא מקבלת
כסף. אחר כך, כשאת הולכת לסופר, את לוקחת את כל המוצרים שאת צריכה בלי שיגבו ממך תשלום."
נסיון של עשר שנות חיים אמר לי שזה רעיון נפלא, ולא הבנתי למה לא
מיישמים אותו. אני בכיף הייתי חיה בקומוניזם. Little did I
know, היו לי שתי הנחות יסוד שגויות:
- מה שאני
צריכה זה מה שאני רוצה ומה שיש לי בכל רגע נתון זה מה שאני צריכה. לא ביקשתי
והתחננתי למתנות ופינוקים, אבל גם לא דמיינתי שאצטרך להלחם עבור מה שיש לי, הרי זה
בסיסי.
- כל אדם
זר ינהג כמוני כשיראה שיש חוסר ממוצר כלשהו: לא יקח הרבה מהמוצר הזה, או לא יקח
בכלל. כל אדם ירצה להיות פרודוקטיבי כמיטב יכולתו כי הוא רוצה לקדם את החברה שבה
הוא חי.
במובן רחב יותר, אני עדיין פועלת על פי ההנחות האלו. אני לא טיפוס
תחרותי ואני מניחה שכל אדם יפעל בתום לב אלא אם הוכח לי אחרת. ובכן, הגיע הזמן
לרענן את התשתית ולהפטר מהנחות שגויות לפני שביצעתי טעויות גורליות יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
