אם נפגעתם או אתם קשורים באופן כלשהו לשריפה ביערות הכרמל - עדיף שלא תקראו את הפוסט שלי. יש בו חלקים שלא יעשו לכם טוב.

כן, השריפה ניערה גם את העולם הקטן שלי שבו לרוב אני מתעסקת במשפחה, בלימודים, בכל הדברים הקטנים והאישיים שלי. יש איזה אי-צדק באופן שבו אסונות משפיעים עלינו: אנחנו מזדעדעים הרבה יותר מאסון שקרוב לנו תרבותית וגיאוגרפית ולא מאסון רחב היקפים או מרובה נפגעים. הרי שריפות ענק היו תמיד. היתה אחת ממש לא מזמן ברוסיה, שבערו יערות בשטחים ענקיים ואנשים רבים נספו. גם תמיד יש צונאמי, הצפות, הוריקנים, רעידות אדמה, ואני רואה את כל זה בטלביזיה ולמען האמת אני די אדישה, זה נראה לי כמו תמונות אילוסטרציה בספר היסטוריה, משהו שלא נוגע לי, משהו ממציאות אחרת, עולם מקביל. והנה, זה כאן לידי וזה קורה לאנשים שדוברים את שפתי, אנשים שלמדו כמוני מאותם ספרי לימוד והם גרים כמה קילמטרים צפונית מהבית שלי, כמה קילומטרים שאני יודעת לנסוע באוטו ואפילו טיילתי שם. פתאום אני מבינה שזה יכול לקרות גם לי. פתאום אני מנסה להזכר מי ממכרי גר בחיפה, מי גר בקריות, מי גר בכפרים מסביב. פתאום תמונות של כאוס, חורבן, סכנה ומוות מתפרצות אל תוך המציאות שלי ומזכירות לי את כל מה שהדחקתי בשביל לחיות את החיים כאילו הם חיי נצח.

כך זה היה בראשי, אך אני לא יודעת איך פועלים המנגנונים שלכם. הרבה אנשים מצאו דרכים נפלאות לשלב דיסוננס שכזה בחייהם: איש איש לפי אמונתו חיפש להוציא מן מהעז את המתוק. מי מיד צעק "אמרתי לכם!" על ההתנהלות הקלוקלת של המדינה, מי ראה כאן עוד לבנה בחומה שבונה הממשלה בינה לבין העם, מי קרא להעלות על המוקד את כל הערבים, מי מצא העצמה באסון המשותף או "כל ישראל אחים" ומי שקע בהזיות משיחיות על זעם האלים על שחטאנו והלכנו בדרכי רשעים. ואז ישבו איש איש כשכל אחד במוחו מפרש את המציאות על פי תפישתו, וזעקו: "איך הם לא רואים? האם כולם עיוורים? האם הם טיפשים, מעוותים וחולי נפש? איך אפשר שלא לראות שהאסון קרה כי - ". אבל שילוב המציאות בתפישת עולם היא מלאכת שזירה מסובכת שדורשת מיומנות רבה ודיוק, למען לא יופר האיזון, האיזון העדין שעוד נחזור לדון בחשיבותו.

אני אשקר אם אומר שהעסיקו אותי תיאוריות מדיניות גלובליות כשניסיתי לשזור את המאורע במארג שלי. אותי סיקרן, למשל, לדעת איך זה מרגיש להיות בתוך שריפה, מה האדרנלין עושה לך כשאתה יודע שהמוות כל-כך קרוב, עד כמה כואב המוות בשריפה, על מה חושבים. ניסיתי לדמיין את הריח והמראות, ניסיתי לנחש מה נשאר מהגופות החרוכות. לא, אני לא באמת רוצה לדעת, אבל יש בי צד שמזמר בשקט כמו סירנה על אי: בואי, בואי תראי, בואי תראי איך כל כולך האיתנה והמשוכללת יכולה להפוך לחתיכת פחם או לרסק עצמות. אבל כמובן שאני לא אלך לחפש תמונות או לקרא חוויות כי אני לא רוצה להתנפץ על הסלעים, אני לא רוצה את מותה של שפיותי.

השריפה בהחלט לא היתה ההתפרצות הראשונה של אסון לחיי היומיום של האזרח הישראלי. כל מה שתיארתי בסוף הפסקה הראשונה מתאר במידה רבה גם את התחושות בעקבות הפיגועים של האינתיפאדה הראשונה או כל המלחמות השונות שישראל נכנסה אליהן. פתאום, לתוך החיים שלך נוספת אופציה שאת הנסיעה הזו תגמור בחלקים, שאת הישיבה הזו בבית קפה תגמור בשכיבה על רצפתו, שאת השעור במתמטיקה תגמור במקלט עם מסכת אב"ך. ככל שהסיטואציות האלו יותר מפחידות ומזוויעות, כך הן גם מעוררות יותר סקרנות. אתה מנסה לדמות מה יקרה אם, אתה מנסה לשים את עצמך בסיטואציה. עם שלם רוצה עוד ועוד פורנוגרפיה של המוות, לא שלום. עם שלם דבוק למסכי הטלביזיה, גומעים תמונות מזירת האירוע, שומעים עוד ועוד סיפורים אישיים בשביל לטעום מחריפות הצער. קשה להודות בזה, אבל זה מסב לנו איזה תענוג מזוכיסטי אסור.

זה לא מוסרי להנות מאקט אלים, ויש לכך רציונאל מאוד ברור: אנחנו לא רוצים לעודד אלימות לשם הנאה, אנחנו לא רוצים שאזרחי המדינה יתעללו אחד בשני לשם הכיף מהסיבה הפשוטה שבדרך כלל ההתעללות פחות כיפית לאחד הצדדים. מכאן נגזר שגם לא מקובל לשאוב הנאה מאלימות מדומיינת או מאסון מדומיין כי אלו מרמזים על סוג של הזנחה מהכאב הרב שמסווה האלימות או האסון המדובר. אבל האם באמת כולנו מצייתים לחוק הלא כתוב הזה ומתייחסים בכזה כובד ראש לכל הזוועות של העולם? האם לכם לא היו אף פעם מחשבות חוטאות?

אונס הוא נושא מאוד רגיש בשיח הציבורי כיום. אף בחורה שפויה לא רוצה לחוות אונס. אף בחורה שפויה לא רוצה לחוות אונס באמת. אבל להרבה בחורות נורמטיביות יש פנטזיית אונס. פנטזיית האונס הזאת לא כוללת את נסיך חלומותיה של המפנטזת, האקט הוא מלוכלך, ברוטלי ומשפיל. במציאות, אין שום סיכוי שאישה תתגרה מאונס, יותר מזה – הטרדה מינית בלבד היא חוויה רוויית גועל והלם. למרות כל זאת, בחורות מתגרות בדמיונן מאונס ואני מניחה שרובן מרגישות שזהו חלק פרוורטי ואפל באישיותן. אני חושבת שפנטזיית האונס פחות קשורה למיניות הנשית אלא היא חלק מפנטזיית האסון שיש לנשים וגברים כאחד. פנטזיה שאיננה מינית בהכרח, היא יכולה להתלוות בסיפוק חברתי, נפשי, רומנטי וכו'.

לפני שאתם מאשפזים אותי בבית משוגעים, ארצה לחלוק איתכם עוד סיפור קטן. אני זוכרת שבתור תלמידה ביסודי בילינו לא מעט זמן בתרגילי חירום. בערך פעמיים בשנה היינו או רצים למקלטים או רצים לאיזור מסויים של בית הספר כאשר מדמים לנו אירוע של הפגזה או חפץ חשוד. באחד מתרגילי החפץ החשוד לא הייתי בטוחה שמדובר רק בתרגיל אז מרוב בהלה אפילו פרצתי בבכי. כלומר, אני הבנתי את הסכנה, לא חשבתי שמשחקים איתנו. ידעתי: מלחמה, חיילים, מטוסים, פצצות. באסה. עם כל כמה שפחדתי מהאיומים האלו, בסתר היו לי פנטזיות על כל זה קורה לי. הרי לפני ואחרי התרגיל החיים שלי נמשכו כתקנם, כל האסונות נראו מנותקים מהחיים שלי, ואני רציתי לחוות את האסון בדמיוני, שם עומעם הכאב והפחד, שם הצלחתי לתפקד בגבורה, שם הקטסטרופה היתה תחת שליטה.

גם כששמעתי על השריפה ביערות הכרמל עלה בי הצורך הפרוורטי לדמות לעצמי את המצב שבו ביתי נשרף, שבו אני נשרפת. ניסיתי להזדהות עם האנשים שהתחבקו ברגעים האחרונים לפני שהשריפה כילתה אותם, ניסיתי להזדהות עם המשפחות שאיבדו קרובים. אני חושבת שאני לא היחידה שמתעניינת בסוג הזה של פורנוגרפיה כי בעיתונות יש לא מעט עיסוק בכאב האישי של המשפחות, בתמונות הבתים השרופים. אפילו שמעתי שמישהו העלה לפייסבוק שלו תמונות של גופות הצוערים. לא צריך ללכת רחוק: יש את האתר rotten שמכיל תמונות זוועה, יש את המצגת שהסתובבה זמן רב במייל על ז'קלין שהפכה לגבינה מותכת בעקבות תאונת דרכים. ומה תגידו על התוכנית בנשיונל ג'אוגרפיק שבה מסקרים בפרטי פרטים תאונות מטוסים למינהן? התעניינות מדעית גרידא? ומה עם האיש שדוחף חרקים לאוזן ומושיט יד ללוע של תנין? שתי הדוגמאות האחרונות כבר מצלצלות בפעמון מוכר כי מדברים עליהן, הן כבר לא טאבו.

אבל מלחמות? איך מישהו יכול לרצות מלחמות? שריפה, רעידות אדמה – אתה צריך להיות משוגע בכדי להודות שאתה משקיע מחשבה בלהריץ את התסריטים האלו בראש שלך ועוד מקבל הנאה מכך. אבל האם זו הנאה פסולה? האם היא בלתי מוסרית ועלינו לגנות כל זיק של מחשבה בכיוון, לנעול אותו בחדר חשוך ולעשות מקלחת קרה? אני חושבת שכל עוד אנחנו יודעים להבדיל בין הפנטזיה למציאות, אין כל רע שבכך שנהנה מהפנטזיה. להפך, אם נוציא מהארון את העניין המופרז שלנו באסונות נוכל לשרטט קו ברור בין המדומה לאמיתי מכיוון שהמדומה הוא לגיטימי ולכן בעל שם וקיים. אבל יותר מזה: אנחנו לא צריכים למנוע מעצמנו מנגנון חשוב שעוזר לנו להתמודד.

הבטחתי לחזור לנושא האיזון העדין, והנה אני חוזרת. החיים עם המחשבה שהחיים שלנו הם תוצאה של מקריות, של צירוף אירועים עם הסתברות מאוד נמוכה, של איזון מסויים כנגד כל הסיכויים, כנגד יקום אינסופי של איזונים כושלים – הם חיים בלתי נסבלים. המחשבה הנוחה והקלה היא שהכל היה מתוכנן עבורינו ובנוי בשבילנו על ידי כוח גדול שדואג לנו ואוהב אותנו ומבטיח לנו שהכל יהיה טוב ואולי אפילו נצחי. הדבורים שם בשביל שיהיה לנו דבש, הפרחים שם בשביל שיהיה לנו יפה, הכוכבים שם בשביל שתהיה לנו רומטיקה והאסונות שם בשביל שנלמד להיות ילדים טובים. למעשה, החיים שלנו, שאנו מייחסים להם חשיבות כל כך רבה, הם עיוות, דיסוננס, מקריות מחרידה שהתחילה בנקודה מסויימת ועתידה להסתיים. אנחנו עצמנו עתידים להסתיים בין אם זה יהיה בהתחברות עם מולקולות החמצן ובין אם יגמר לנו החמצן במעמקי הים. זוהי לא מלאכה פשוטה לשמור על האיזון העדין שיתן לנו עוד יום לכתוב פוסט חסר משמעות בבלוג חסר משמעות.

בגלל זה אנחנו משכנעים את עצמנו שהיומיום הרגוע המונוטוני שלנו הוא שיווי משקל קשה לערעור. בגלל זה אנחנו משתכרים ואוהבים ורבים ונוסעים מהר ואוכלים ג'אנק עד שמגיע כוח חיצוני ומנער לנו ומזכיר לנו כמה קרובים אנחנו לאבד את מה שיש לנו, כמה קרובים אנחנו לאבד שליטה על הכל. ואז? אז אנחנו פשוט חייבים לצלול חזרה לחלום המתוק שלנו ואיך אם לא על ידי כך שנדמיין לנו שאנחנו בשליטה על כל האסונות, שאנחנו חסינים מפני פגיעה, שאנחנו לא מרגישים כאב, שאנחנו לא מתים.

אז יערות הכרמל הזכירו לי נשכחות, ככה זה.