תקשיבו, אני חושדת ברצינות שישנה אי שם במדינתנו מפקדה סודית שבה מחליטים איך תיראנה המחברות של תלמידים ובעיקר תלמידות בישראל. מדי שנה המפקדה הזו שולחת לתלמידות החרוצות צוי התייצבות בלשכות הקרובות לביתן שם הן עוברות הכשרה בעיצוב חזותי של הדף, כתיבה אחידה ושימוש בעטים צבעוניים ומרקרים. אין שום דרך אחרת להסביר את זה שלרוב המוחלט של הבנות יש את הכתב העגול הזה שאיכשהו לא שולח זנבות למעלה או למטה, שהאותיות תמיד יוצאות להן כאלה נכונות ואחידות, שהסימונים במרקר תמיד יוצאים להן ישרים ויפים, הכותרות הצבעוניות כה חינניות והכל ממש כאילו נוצר מתוך template של פאוור פוינט. היכן אותן לשכות עלומות שבהן עומלות בנות ישראל בדלתיים סגורות על הפורמטים המוכתבים ממרום המפקדה? מדוע אני לא קיבלתי זימון? למה האותיות שלי עולות אחת על השניה או מתחברות או שולחות ידיים חצופות לכל עבר? איך שזה שאני לא מצליחה למרקר משהו בצורה ישרה?

אז בסדר, גזענים, הפלו אותי. לא מפתיע, אגב. אני נובה. אבל זה מה יש ועם זה ננצח. הלכתי לקנות קלמר פלסטיק כזה של סטודנטים שמוכרים בארבעה שקלים בדיונון, החלפתי את חפיסת העטים הכדוריים הזולים שלי בעטי פיילוט דקיקים ואלגנטים, קניתי מרקרים חדשים כי הישנים שלי הם מכיתה ה', הוצאתי מהבוידעם את העט האדום הסופר-דופר מגניב שדניאל נתנה לי – והתחלתי לכתוב. אני יושבת בשעורים כמו רובוטריק עם כלי כתיבה נשלפים תקועים בין הגפיים שלי מנסה לא להפיל כלום ולהקפיד על החוקים שקבעתי לי: משפטים ולמות באדום, תירגולים בכחול, כותרות ממורקרות, הערות ממוסגרות וכו'. אני לפעמים מתבלבלת אבל בעקרון עקביות כבר יש כאן, אבל איכשהו זה נראה עדיין מכוער. מאיזושהי סיבה מבין כל הצבעים זולגת החוצה הצורה העצלה והכאותית של כתב-היד שלי, רק שאם קודם זה היה סתם נראה כמו שירבוטים מתמטיים – עכשיו זה נראה כמו ניסוי בחומרים רדיואקטיביים. נו שוין, לפחות עכשיו הכל בולט וקל ללמוד מהמחברת. סדר אף פעם לא היה הצד החזק שלי.