הייתי רוצה

ליום אחד

להיות כמו הסטודנט הזה

בשורה הראשונה

והוא רק שורה אחת מלפני

אבל בכל זאת שורה.

הייתי רוצה להבין

איך זה להיות כמוהו:

לגמרי קשוב, מעתיק מהלוח ועונה על השאלות של המרצה

בו זמנית.

אחר כך, בהפסקה

הוא יעוט על המרצה

או ישוחח עם תלמידים אחרים

על שעורי הבית.

הוא מדבר על שעורי הבית ולא כיף לו עם זה,

הוא נאנח בכבדות וממשיך לבלבל לי בשכל

על החוויות שלו מפתירת התרגיל

ומה אכפת לי בכלל,

הוא מדכא אותי.

עדיף שהיה מספר לי

על החוויות שלו מעשיית הצרכים

ובכלל,

אני לא אתפלא אם הוא הלך ללמוד

כי משעמם לו בבית,

כי הוא צריך שכל שבוע יתנו לו מטלה

בשביל שלא יישאב לתוך הוואקום של הריקנות של הקיום שלו.

לא,

במחשבה שניה,

אני לא רוצה להיות הוא.

אפילו לא ליום.