אני בתומי חשבתי שבעיות צריך לפתור ועל קשיים צריך להתגבר. כמו שמתגברים על הפחד מנהיגה וכמו שלומדים לנהל את הכספים שלך בבנק ולקרא את הדו"חות הסבוכים ככה, חשבתי, גם לומדים להסתדר עם בני אדם וליישב סכסוכים איתם. לא ידעתי שישנם אנשים בוגרים שלא יודעים לקרא את פירוט החשבון שלהם. לא ידעתי שיש אנשים בוגרים שמקפידים לנסוע בנתיב האמצעי של הכביש בשביל לא להקלע לסיטואציה שרכב אחר ירצה להשתלב לפניהם. חשבתי שכולם יודעים הכל ושולטים במציאות שלהם, שרק אני, הילדה הקטנה והמסכנה, מרגישה אבודה בין סבך ניירות, מושגים, ציפיות וחוקים.

האם המצב דומה ביחסים בין בני אדם? גדלתי במציאות שבה ישנם סכסוכים שלא ניתן למנוע. ריבים שגורלם תמיד לבוא. עימותים שהם צו גורל. מן מצב שבו אתה שרוי בסיטואציה, עם דגש על שרוי - הפועל הפסיבי המאוס הזה, ואתה קורבן. אתה קורבן של נסיבות, של אנשים, של אופי קשה, של פער דורות, של זוגיות סדו-מזוכיסטית. אפילו המדינה שבה אני חיה כבר 19 שנים "שרויה בסיטואציה" של יחסים סאדו-מזוכיסטיים עם עם אחר. גזירת גורל, אומרים לי, זה הכי טוב שיש לנו. זה לא הכי טוב, זו סימביוזה מעוותת שפוגעת בבני אדם דור אחר דור. באמת שמנסים למצא פתרון, אומרים לי. הייתי מאוד רוצה להאמין בזה, אבל מה אני רואה?

אני רואה שאנשים לא פותרים בעיות ולא מתגברים על קשיים. הם חיים בצל הבעיות והקשיים, רוטנים על הבעיות, בועטים בקשיים וממשיכים להאחז בהם כאילו אין חיים מעבר. אני רואה זוגות שמתנהגים אחד לשני בצורה פוגענית. אני רואה בני משפחה שלעולם לא מדברים על מה שמפריע להם. אני אולי הייתי מאמינה שזה בלתי אפשר לפתור הכל במילים, אבל אני רואה שאפשרי. שאין גזירות גורל. שאנחנו מסוגלים להבין, להזדהות, לנסח את עצמנו במילים. בכך אנחנו נבדלים מבעלי החיים: יש לנו את החופש לחיות אחרת. אולי גם אתם תתנו לזה צ'אנס... (יא רייט, ג'ון)

עריכה:

פאק איט.

זה חזון טוב לחנך עליו את הילדים שלי, עד שידעו שהמציאות דפוקה.