קשה לי לכתוב. קשה לי למצא את הכנות הזו בי כי אפילו המחשבות שלי לא כנות. הן מספרות לי סיפור יפה על מה שאני רואה, הן שוזרות את הנופים המתחלפים בחלון הרכבת לכדי תמונה יפה, אבל זו תמונה מכוערת. מהצד השני אני מנסה למצא איזו עליבות דרמטית כאילו לעורר את הצדקנות שבי, את הקטסטרופליות. במקום זה אני מוצאת שהכנות היא משמימה ואפורה כמו השמיים. האוממלות איננה ייסורי גיהנום של אש וגופרית אלא השלמה וכמעט אפאתיה ושתיקה. הכיעור איננו תפלץ מן האגדות אלא בנייני רכבות של עמידר, ווסט מנומר וריהוט זול ומתפרק.

קשה לי גם לכתוב בגלל שאני מתקשה להזדהות. אני בקושי זוכרת איך זה היה לחיות אחרת. אני לא יודעת איך זה לאבד אבא. אבא של חברה שלי נפטר. היא לא בדיוק חברה שלי, היינו חברות פעם. היינו באות אחת אל השניה פעם, אוכלות כוסמת עם קציצות, מדברות, מספרות סודות, מגלות את האינטרנט. היא סיפרה לי פעם את הסוד הכמוס שלה. אני עדיין הולכת איתו בלב ותוהה האם זה רודף אותה. בוודאי שזה רודף אותה. אבל עכשיו אני רחוקה ואני לא יודעת איך לשאול ומה להגיד. עכשיו היא באבל ואני באה לנחם אותה כאילו היינו חברות טובות, כאילו אמרנו אחת לשניה מזל טוב בימי ההולדת.

וסבתא שלי יושבת שם עם אמא שלה, ואמא שלה היא כמו סבתא שלי וזה בטח נורא בשבילה. סבתא מדברת בקול רם ובדרמטיות בלי שמץ של טאקט, אמא שלה עונה, היא שותקת, אני גם. אחר כך כולם מביעים דאגה על זה שהיא מסתגרת בחדר ושותקת אבל לפחות בקטע הזה אני מבינה. חוץ מזה, אני לא מבינה כלום.

אמא, שלי לעומת זאת, מבינה הכל. היא הבינה טוב מאוד את הבנות מהפנימיה שהזמנתי אותן להתארח אצלי בתקופת התיכון. היא כל-כך הבינה כמה זה קשה להן לחיות בפנימיה שכל הביקור שלהן אצלי הפך לנסיון לתיקון העוולות של האנושות כי אמא שלי מבינה. אני לא מבינה כלום. אני רק רציתי שיהיו לי חברות בתיכון החדש שהלכתי אליו ועזבתי את חברתי הטובה מאחור. עזבתי לא עזבתי. לא יודעת, נהיה לי חבר, עשיתי דברים אחרים, הפסקנו לדבר.

ועכשיו אני יושבת על המיטה שלה בחדר שלה שהיא לא יוצאת ממנו. חם שם ורק מאוורר דלוק ומותקן שם מזגן, אבל אני יודעת שהם חוסכים. אפילו לא זכרתי איפה הם בדיוק גרים. כל בנייני הרכבות של עמידר דומים אבל החנתי את האוטו היכנשהו והלכתי לכניסה הקרובה וגיליתי שבאמת זה הבית שלה. הם צבעו את הקירות, נחמד שם וכמעט שלא שומעים את התנועה הערה ברחוב שממול. זה הצד האשקלוני של העיר שלי, כמו שפרוסקריפטור גר בצד הרענני של העיר שלו. שם אתה גר במקום מסריח אבל יש לך אוכלוסיה נורמאלית ושם אתה גר בוילה אבל יש לך אוכלוסיה חרא. וככה זה. דברים שאני לעולם לא אבין.

אני מגיעה מולה והיא רק מתעוררת ומוציאה את הראש מהכרית ולא נראה כאילו היא ישנה בכלל, יותר כמו בכתה. אני מצליחה למלמל כמה מילים על הצטערות והשתתפות בצער, שואלת לשלומה. היא מרגישה יותר טוב. היא מייד מחליפה את הנושא לשלומי. אני מנסה למצא איך לנחם, מנסחת איזו התנצלות על שאני ככה נוחתת בלי שנהיה בקשר בכלל. היא לא רוצה לדבר על זה בכלל. שואלת על הלימודים, על החופשה. מספרת על שלה. היא באבל בלי שמץ של דרמטיות. למעשה, ככה התנהגו כל האנשים באבל שראיתי.

אבל אני לא מבינה, אמא שלי אומרת. היא מבינה איך זה לאבד אבא. היא יודעת הכל על כולם. הכל היא ראתה, הכל היא יודעת.

אני לא מבינה כלום. אני לא יודעת מה לעשות ומה להגיד. במיוחד לאנשים האלו. אני רואה את החברה שחשבתי שתמונת הפורטרט על הקיר מחמיאה לה ואני מבינה שהיא נהייתה בחורה יפה מאוד, יפה מזאת שבתמונה. לא היתה לה ההתנהגות המאולצת הזו שנראתה כמו אינפנטיליות לחוצה. אולי הייאוש שיחרר בה את כל המעצורים. אני רוצה לדבר איתה על אבא שלה, על הסוד, אני יודעת שהיא עוד סובלת בגללו. אבל אני מרגישה אילמת עם ידיים כפותות. אני רוצה להבין. האם אני בכלל יכולה?