כשהייתי בת 18-19 שמעתי איך כל מיני אנשים בני 20 פלוס סביבי מתפלאים כל פעם מחדש שבני כיתתם וחבריהם מתחתנים. לי זה לא יקרה, חשבתי, אני אגיע מוכנה כי אני יודעת שבגיל 22 אנשים כבר מתחתנים ואפילו מולידים ילדים, אני מודעת לתופעה ולכן לא אופתע. אבל לא, לכל הרוחות – בחורה מהכיתה שלי התחתנה!!! ולא רק שהיא בגיל שלי, היא אפילו נולדה איתי באותו יום. באותו פאקינג יום. ומי בכלל היה מאמין? כולה היתה ילדה מוזרה עם אקנה שכנראה הוגבר בגלל הרגלים הגיניים גרועים, התלבשה תמיד כמו איזו טום בוי ולא התעניינה בגברים, ויום אחד היא הפליאה לעשות והגיעה עם ראסטות. לצערי היא ישבה בשולחן לפני כך שבעל כורחי נאלצתי לחזות בפלורה והפאונדה שמתפתחת בתוך סבך שיערה. זה לא היה מחזה מלבב. החלטתי שהיא כנראה לסבית או אה-מינית.

מסתבר שטעיתי. נפלאות הפייסבוק איפשרו לי לעלעל באלבום החתונה שכנראה נחשף בפני בגלל שאני חברה טרזיטיבית. יש לציין כי סט הצילומים היה מוצלח מאוד, כמו גם השמלה. פעם ראשונה שאני רואה את הילדה הזו בשמלה (מה היא לבשה בנשף הסיום?). שיער אסוף כמו של נסיכת דיסני, תחרה, פוזות רומנטיות, הורים מרוגשים עד דמעות וכל הג'אז הזה.

אני לא יודעת. יש לי דחף לנסח איזה מניפסט התנגדות או טקסט זועם על איך שהממסד הרשע כופה עלינו דרך חיים ושותל בנו רצונות. כביכול יש פה קנוניה גדולה נגד האדם הפשוט: מכתיבים לו דרך חיים, תחנות, שאיפות; מונעים ממנו את החופש לעצב את חייו בצורה מקורית. באמת שמתאים לי להתנגד לכל זה. באמת שאני מרגישה קצת מרומה. אבל לא. זה בסדר גמור, זה אפילו נפלא – חתונה וכל זה. לגור ביחד, לקבל הצעת נישואין, לבחור שמלת כלה, לבחור קייטרינג, אולם, עוגה ומוסיקה, לנסוע לירח דבש, לחזור ממנו ולבשל בורשט וגולאש ביומיום, לחגוג את החגים ביחד ולבקר את ההורים. אלו טקסים נחמדים ובלתי פוגעניים, אי לכך ברי קיימא.

האמנם אף אחד לא נפגע מהמסורות הללו? לדעתי המסורות עצמן בלתי פוגעניות, אבל אנשים שלוקחים אותן ברצינות יתרה כן. אסביר את עצמי: האדם בחייו במילא לומד להנות כמעט מכל דבר, אפילו ממין ואוכל. באותו אופן הוא לומד לרצות. לכן אם אנחנו שמים לנו למטרה את האושר, עלינו לקבל את המציאות שבה דברים שעושים אותנו מאושרים הם אינם אותנטיים אלא מוכתבים מלמעלה. עם זאת "מוכתבים מלמעלה" אין משמעו "מן אללה" אלא "מוכתבים על ידי גורם ארעי, משתנה, שאין הוא מייצג את הראוי, הצודק וההוגן". מכאן שבעוד שמודל המשפחה יכול להיות טוב לאדם אחד, הוא גם יכול להיות מזיק לאחר. יחס דתי כלפי הטקסים והמודלים המקובלים יכול לאמלל בני אדם.

הכרתי אנשים בחיי שלא רצו משפחה או ילדים. לכאורה עניינם האישי, לא? אז מדוע מרגיש כל אדם ששומע זאת צורך להטיף ל"סרבנים" שהם לא מבינים והם בעצם כן רוצים וכן צריכים ושדרכם שגויה? המטיף ככל הנראה שכח שמסורות תפקידן לשרת את בני האדם, ולא לדכאם.

הנה דוגמא נוספת. אומרים לנו, לנשים, שיש בגופנו שעון ביולוגי שמתחיל לתקתק לו אי שם בשנות ה20 לחיינו. עם כל שנה שעוברת התקתוק מתחזק, ככה שלקראת גיל 30 הוא לגמרי הולם על הראש, לא נותן לנו לישון וגרם לנו להתרוצץ מיוחמות ונואשות בחיפושים אחר בעל שיעשה לנו ילדים. "הגוף רוצה ילדים" אומרות לנו האמהות הדואגות. אנחנו, שכבר רגילות לא להתגרות בגוף שלנו פן יתנקם בנו עם כאבי מחזור היישר מהשאול, מקבלות את זה כאמת לאמיתה, אפילו אם ניחנו בספקנות מדעית. אנחנו מתעלמות מהעובדה המקוממת שעיתוי תחילת התקתוק משתנה בקשר ישיר לזמן ולמקום הגיאוגרפי, ככה שבהודו זה גיל 13, ברוסיה זה גיל 20, בישראל 25, בישראל בבני ברק זה גיל 18 ובישראל לפני דור זה היה עוד פחות מ25. יותר מזה, השעון איכשהו מסונכרן עם מטרות אחרות שאת צריכה להשלים בחייך. הוא לא תוקף את האישה הממוצעת באמצע השירות הצבאי שלה ולא באמצע הטיול לדרום אמריקה. באוכלוסיות עמידות השעון אפילו מחכה שהבחורה תסיים עם התואר שלה. כמה מתחשב מצידו.

אז אולי השעון הזה הוא לא כל-כך ביולוגי? אני די בטוחה שאפילו גיל גרינגרוס עם הפסיכולוגיה האבולוציונית שלו יתן לחברת הציידים-לקטים שלו לנוח ויצביע על מנגנונים חברתיים. היום הרפואה ממליצה על הריון עד גיל 35, אבל הציפיה החברתית היא שתלדי עד גיל 30. יכול להיות שזה בסדר מבחינתך ובמילא זה נכלל בתוכניותיך, אבל אולי את תיכננת לימודים לדוקטורט, פיתוח קריירה, טיול מסביב לעולם, אפילו הגירה? אולי את ובן זוגך לא רוצים ולא מוכנים עדיין לילדים? אפשר שעדיין לא מצאת לך אף אחד ואת לא מוכנה להתפשר על איזה שמוק רק בשביל שיעשה לך ילדים. מדוע את צריכה להאמין בבדיה הזאת, שגורמת לך להרגיש כאילו את במירוץ כנגד כל הסיכויים?

כי אנשים לוקחים את המסורת ביותר מדי רצינות. במקום שהטקסים ימתיקו את החיים, יעטפו אותם בצלופן צבעוני עם סרטים מסתלסלים, יתנו כותרות יפות לאלבומים עם פרצופים מחויכים, הם דוחקים את האדם, מדכאים אותו, מגבילים אותו, מונעים את אושרו. והדבר הכי גרוע בכל העסק הזה הוא שדווקא אנשים קרובים הם הראשונים שיטיפו לך לעשות דברים כנגד רצונך. מוקדש לכל הדודות עם "בקרוב אצלך".

אחרית דבר:

ברוח הדברים אבקש להוסיף אמירה. לאחרונה שמעתי יותר מדי אנשים שדורשים מחבריהם "כבוד מינמלי למסורת". אם זו המסורת היהודית אז כבוד מינמלי כולל חיתוך בבשר החי של תינוק, אם זו המסורת החברתית הרחבה יותר אז זו חתונה עד גיל 30 בכל מחיר. אני אינני דורשת זאת מאנשים שקרובים אלי. מה שכן אני דורשת זה "כבוד מינמלי לאדם" – מה שבא פעמים רבות בסתירה למסורת.