אני יכולה לתאר המצב האחרון כהתנדנדות
יש רגעים, של התפוררות. יש רגעים של זריחה.
לא מזמן היה לי יום כזה, שבסופו פשוט התפוררתי ואיזה מזל שהיית שם לחבר אותי בחזרה
כל היום זה ישב בבטן. לא ידעתי מה קורה, למה זה
ואז שם, בחיבוק ובשאלות הנכונות, הכל יצא
שנמאס לי מבי"ס לפעמים, ומהאנשים ששם (בזמן האחרון אני פשוט רואה למה אני מתה לצאת מאורט)
ונמאס לי מהחניקות של ההורים
ונמאס לי שאנשים שחשובים לי מתרחקים ממני. אפילו אנשים שאני מחשיבה כחברים ממש קרובים
עכשו, כל פגישה איתם היא דבר שדורש תכנון ענקי והרבה פעמים גם מתבטל
לוקח שנים עד שאני רואה אותם.
והכי כואב בכל הסיפור, שאני לא בטוחה שזה בכלל אכפת להם.
אני לא רוצה לצאת כמו מישהו שהמשפט הכי מזוהה איתו זה "נכון שאתם לא אוהבים אותי?!!?"
אבל ככה זה מרגיש. שאנשים מוותרים עלי מאוד בקלות. שזה נורא קל להם.
שאם אני לא הייתי יוזמת הם לא היו עושים משהו.
אני גם מרגישה שזה כנראה משהו בי. אם לאנשים האלה כל כך קל לוותר עלי. אז אולי אני לא שווה את זה.
אלו מחשבות כואבות, ואני לא יודעת אם זה פשוט תקופה כזאת שהכל קורה יחד, או שזה באמת נכון
כי הייתם הדבר שהשאיר אותי שפויה.
אלו דברים שניסיתי לא לחשוב עליהם כבר תקופה. וכל פעם אמרתי לעצמי שהכל בסדר
וכל ... דבר שקורה, זה או אחר, אני מרגישה את ההתפוררות הזאת ומדחיקה לעצמי
ורק בזכותך, זה יצא. יכולתי לומר את זה בקול רם. להגיד מה שכואב לי והדחקתי אותו.
היו לי גם הרבה רגעים של זריחה.
החופש. הדברים שכן יוצאים עם האנשים שאני אוהבת.
שיחה חשובה עם אחי בגדול, שמזמן לא יצא לנו לדבר ככה.
הפרוייקט שעכשו התחיל
החופש שלאט לאט מושג לי בבית
הנינג'יטסו, שכל אימון פשוט יותר כיף לי שם
ולהיות איתך. פשוט להיות איתך.
ההתחלפות יכולה להיות ממש מהירה. לפני חצי שעה בערך היה רגע של התפוררות.
ואז פעולה הפוכה מאדם אחר מחזירה אותי לזריחות
מסתחררת, ויודעת שבסוף ימצא איזון
מנורקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
penguin woman