אתמול הייתה האזכרה של סבא שלי.
אני אהיה כנה , הייתי עצובה- אבל מעט. השלמתי עם המוות שלו, שקרה לפני 3 שנים
הוא היה זקן, לא יכול לעשות שום פעולה בעצמו, מחובר למכשירים
אני חושבת שהוא העדיף את זה, כי חיים כאלה הם לא באמת חיים.
אני נזכרתי בו באהבה וחום, לא בעצב.
אבל מה שקרע אותי זה לראות את אבא שלי בוכה. פעם שנייה בחיים שלי
כשהראשונה הייתה הלוויה.
התחלתי לחשוב איפה הייתי בשנים האלה
כשזה קרה, בשנה הראשונה, השנייה, והיום.
איך השתניתי, למה נהפכתי, מה עברתי.
איך הייתי אז והיום
יש לי נטייה לעשות את זה בתאריכים חשובים
בשנה שזה קרה, זה מה שהתחיל את הנפילה, את הפעם היחידה שהייתי בדכאון אמיתי
זה בא לי די בהפתעה.. כלומר ידעתי שהמצב שלו לא טוב, אבל ל חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.
אני זוכרת את אמא שלי נכנסת הביתה ואומרת לי, אותי רצה לחדר, נופלת ליד הגיטרה שלי שהייתה על המיטה
ובוכה עד שלא נשארו לי דמעות.
לא ידעתי לעכל את האבל, את הסיטואציה שני נמאת בה פעם ראשונה.
הייתי כל כך שבורה.....
אני זוכרת יום אחרי את החברים שעטפו והיו איתי כל רגע נתון
אני זוכרת את ההדרדרות אחרי... את הריבים הבלתי פוסקים עם ההוא שאהבתי, שלא רצה אותי חזרה
ואני לא הסכמתי להשלים עם זה, וכעסתי עליו במסווה של ידידות.
כשמבט לאחור אני רואה שפשוט כל כך כעסתי שהרגשתי שאני מאבדת אותו בגלל זה
את הריב עם החברה הטובה, שהיום כבר לא בקשר
עם עוד אנשים סביבי
את החזרות ההן, למופע ההוא, שגרמו לי לפחד במה שיש לי היום
את זה שהרגשתי שאין לי סיבה לחייך...
את המחנה, שהוציא את הרע והטוב שבי. המחנה בו הכרתי את יורי, בני היקר
את הניתוק בסופו של דבר. והחזרה לשמחת חיים. 3 חודשים אחרי.
בשנה אחרי, התאכזבתי מהאזכרה, שלדעתי לא הייתה ראויה לו
הייתי עם החבר הראשון באותה תקופה
בתקופה של ההכחשות. ששכנעתי את עצמי שהכל בסדר איתו.
גילו לי את הבעיה בבלוטת התריס, התחלתי את הטיפול
אבל החיים אז היו די רגילים
שנתיים אחרי הייתי בתקופה של לאסוף את השברים
אחרי יום עצמאות שבו ניסיתי להתפרק מכל מה שעבר עלי
גיליתי שיש לי משפחה שכאן לחבק כשעצוב. ובעיקר להצחיק כדי לרפות את הכאב
אני חושבת שבאותה שנה לא ציפיתי ליותר מידי מהאזכרה עצמה
אני זוכרת כמה שעות אחרי, את השיחה שנתנה לי הרבה פחות ממה שציפיתי
שהבנתי בה שזה הסוף. שהגיע הזמן להתחלה חדשה.
אני זוכרת את הקשת בענן שלאט-לאט באה לחיי
אחרי המבול
השנה אני פעם ראשונה בתקופה טובה בחיי
זוכרת אותו בחום ואהבה, וכמובן שמתגעגעת גם..
כל פעם שפרפר לבן עובר לידי, אני חושבת עליו
יודעת שהוא שומר עלי
מנורקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
penguin woman