manorka`s life

לפני כמה דקות שמעתי ברדיו את השיר "במרחק נגיעה מכאן" של יזהר אשדות.

"התקרה בו כחולה וכחולים הקירות
ותלויה בו מראה, שמראה מה היה יכול להיות

בעולם מקביל, שם אנחנו אוהבים תמיד
במרחק נגיעה מכאן, במרחק נגיעה
בעולם מקביל, שם הלב אף פעם לא רגיל
במרחק נגיעה מכאן, במרחק נגיעה מכאן"

השיר הזכיר לי את המחשבות שלי על עולם מקביל

אני חושבת שזה התחיל כששמעתי את השיר הזה בדרך לבי"ס, בכיתה ט', או אולי זה היה ח'?

בכל מקרה ששמעתי אותו חשבתי על אותו בחור שאהבתי אז (לא בטוחה מי כבר, כי אני לא בטוחה בזמן)

וידעתי שזה יקרה רק בעולם מקביל. אף פעם לא במציאות.

השיר גם גרם לי גם לחשוב על מישהו שכל כך רציתי להתקרב אליו, ולבלות בחברתו, ולחבק אותו, גם בסביבות כיתה ט'

וקיבלתי את זה רק הרבה יותר מאוחר. בכיתה יא' . שכבר לא היה לזה משמעות בעיניי. שהוא כבר היה רק עוד ידיד בשבילי.

ואני שמחה שזה היה רק אז, שלא הייתי הורסת את זה ברגשות, ועכשו אפשר סתם להיות חברים טובים.

ושנתיים-שלוש אחר כך, כשאיבדתי דבר שהיה כל כך יקר לי באותו הזמן

כתבתי על עולם מקביל, בו שום דבר לא קרה, והחיים המשיכו במסלול שרציתי שימשיכו בו

עולם בו לא היה שום עצב, ושום כאב.

אבל גם אז כתבתי שיש בטח סיבה לא נראית, שבגללה העולם המקביל הוא לא העולם הזה.

כברהגעתי למסקנה הזאת מס' פעמים במהלך החיים שלי

שאני שמחה שהעולם שלי הוא לא העולם המקביל.

אני שמחה שאותו בחור בכיתה ט' או ח' לא אהב אותי חזרה, ושלא הייתי חברה שלו

כי מי שזה לא היה זה כנראה לא היה הולך (כל אותם בחורים לא היו בחירות נכונות במיוחד לדעתי)

ואני שמחה שאיבדתי מה שאיבדתי

כי צמח מזה רק טוב. ובכל מקרה זה לא היה נכון בשבילי

במיוחד כשבראש עברה לי המילה "מסכנה"

והרבה פעמים אני רוצה שהכל יילך אחרת

ורק אחר כך מבינה שטוב שקרה מה שקרה. כי החיים ממשיכים, ויש ליטופים שגוברים על כל מכה

אז אני שמחה שהחיים שלי הלכו כמו שהם הלכו.

לפעמים יש להם דרך מוזרה לתת לך מה שאתה כל כך כמהה לו.

מנורקה