היה שבוע עמוס מבחינה נפשית.. היה בו גם המון דברים כייפים, זה לא סותר
אבל היו הרבה התמודדיות.
אפשר לומר שאני גאה בעצמי
שהנה סוף שבוע, וכל הדברים האלו מאחורי.
חזרת לדבר איתי. פשוט באתי לבי"ס ואמרת לי בוקר טוב
אמרת "חשבתי שאמרתי לך שאנחנו בסדר"
"אני פשוט חשבתי שכשתרגישי נוח תחזרי לדבר איתי"
והרגשת נוח. וחזרנו לדבר, וזה מרגיש יותר טוב ככה.
גם נפתרה האי הבנה שנקלעתי אליה בתחילת השבוע
אבל אם אני גאה בעצמי על משהו
זה שיכולתי, אפילו שלא קיבלתי את התמונה השלמה, פשוט להגיד לעצמי
"הוא החבר הכי טוב שלי ואני סומכת עליו" ופשוט להרפות מזה, אפילו שלא הכל נסגר
(אבל שכשזה נסגר, יום אחרי, זה הרגיש יותר טוב)
בכלל אני חושבת שהדבר הכי חשוב שלמדתי בזמן האחרון זה להרפות.
והתמודדות האחרונה.. אולי הכי קשה שהייתה לי השבוע, ובהחלט זו עם הכי הרבה ותק
כן חשבתי לפעמים איך זה יהיה, וזה לא היה כלום ממה שחשבתי
לא הזמן, לא העיתוי, לא איך שזה הלך ולא איך שיצאתי משם
יש דברים שלא ידעתי ואמרת לי. יש דברים שלא ידעת ואמרתי לך
יש דברים שרציתי לומר ושכחתי באותה השעה. די היה לי בלק-אוט בדקות לפני
אבל הבנתי יותר מאוחר שזה לא משנה. לכל דבר שהייתי אומרת הייתה לך תשובה
לכל דבר שהיית אומר לי הייתה תשובה
זה לא דבר שהיה משנה את המצב. לא יותר ממה שכבר נאמר
אבל העמיקה בי ההבנה שאין באמת פתרון. אתה נפגעת, אני נפגעתי, ואין מוצא מכאן, לא משנה מה עוד נגיד.
שום דבר שתעשה או תאמר לא ישנה כנראה את הלך המחשבה שלי. את מה שאני חושבת, את מה שאני מרגישה.
והבנתי את זה רק באותה דקה, שם.
בגלל זה החלטתי להרפות. לבקש סליחה ולקבל את שלך
ופשוט לסיים את הסיפור ככה.
זה לא היה שולם שמח, עם חיבוקים וחיוכים
אחרי שלחצנו ידיים (נראה לי ממש טיפשי עכשו) ישבנו כמו 2 אילמים במשך דקה
ואני אמרתי "ביי" בשקט והלכתי משם. ואפילו לא הסתכלת עלי, אני חושבת.
ופתאום זה מוזר שזה מאוחרי, שזה לא שם יותר.
זה כבר היה כל כך דבר שבשגרה שעכשו זה פשוט .. מוזר.
גם היה מוזר לשבת מולך ולדבר איתך.
אני לא יכולה להסביר למה, פשוט זה היה ממש מוזר
אולי כי לא דיברנו פנים מול פנים בערך.. שנה. קצת פחות.
אולי כי בכל הפעמים שראיתי אותך במקומות, המבט שלי כיאלו ריחף מעליך, ולא באמת הסתכלתי
וגם עכשו לא הרגשתי שראיתי אותך באמת.
כל מבט לתוך העיניים שלך הרגיש לי מוזר
כיאלו אתה זר לי. כיאלו מעולם לא היינו יחד.
אבל אני שמחה שככה זה נסגר
כי אם הייתי ממשיכה להאחז בזה ולגרור את זה
אם הייתי מתעקשת לא להרפות, לא לסלוח
אני זאת שהייתה סובלת מזה, מכל אותן סיבות שרציתי שזה ייגמר
כתבתי במקום אחר לפני כמה זמן שמי שמחפש להיות מסכן באמת תמיד יהיה מסכן
ובסוף כנראה גם יישאר לבד כי לכולם יימאס לרחם עליו
אז אני החלטתי לצאת מהמקום הזה. למעני.
הזמן יוכיח אם זה היה הדבר הנכון לעשות.
איזה מזל שאחרי זה היה לי ערב מדהים
ארוחת שחיתות במקס ברנר (הו יא בייבי) עם פונדו ומילק-שיק מדהים משהו
(ומי היחידה שיצאה משם בדילוגים ולא מתה מרוב שוקולד? אני :D אני עם ותק XD)
ואחר כך משחק פוקר משעשע למדי שאפילו הלך לי די טוב
השבוע באופן כללי היה עם המון רגעים שמחים
ההורים שלי חזרו אחרי חודש באוסטרליה וניו-זילנד עם הרבה מתנות וסיפורים
והיה ערב מגמה מהמם של דה שליט
פגישות עם חברים ועם איתמר (בייבי שלי:)) והמון כיף מסביב.
אז אין פלא שכרגע אני יכולה להגיד שטוב לי:)
"פתאום כשנדמה שהשחר לא יפציע לעולם- עוד אור עולה, ומראה לאן:)"
(סיגפו-בית הבובות)
מנורקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
penguin woman