זהו.
זהו זהו זהו זהו.
זה מאחורי.
אחרי 3 חודשים של הכנות, לחץ, למידה, סימולציות, והמון שוקולד
נסעתי לפני יומיים לבחינה.
כל הבוקר הייתי טרודה בשאלה אם אני אצליח להגיע מהתחנה לכיתה
כי לא היה ממש ברור לי לאן הולכים וכו'..
נאחזתי בדבר הקטן והפתיר הזה, והתרכזתי בו. כנראה בכוונה, כשאני חושבת על זה.
למזלי, פגשתי 3 חברים מהקורס בתחנת רכבת
הלכנו ביחד עד לשם
ועד שהגעתי, נשאר לי די מעט זמן להלחץ מהבחינה עצמה.
אבל יצאתי בהרגשה טובה.
הפילוטים היו מה שרציתי, אפילו הסדר של הפרקים היה כמו שרציתי (כמותי בהתחלה, אנגלית באמצע)
לא הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר.
אני מקווה שזה היה טוב מספיק. עוד חודש נדע.
קשה לתאר מה הרגשתי שאמרו "נגמר הזמן. הבחינה הסתיימה"
כי כשאתה בפנים, אתה בכלל לא חושב על זה
אתה רק מרוכז בלעשות את הכי טוב שלך
ואז קוטעים את השוונג הזה ואומרים- זהו. את חופשיה.
הייתי כל כך מאושרת
שלחתי לכל החברים שלי, אלה שראו כמה השקעתי, נלחצתי, התחרפנתי ולמדתי, הודעה מאושרת שזהו, זה מאחורי.
הלכתי עם איתמר לאכול פיצה מדהימה (נטולת גלוטן*_*) בת"א, ואחר כך סתם הסתובבנו. וכשחזרנו לרחובות ראינו סרט.
ולאט לאט זה באמת נכנס לי לראש. שזהו, אני באמת חופשיה.
כי עכשו שאין פסיכמוטרי אני יכולה להיות ספוטנית שוב, ולומר "זה בסדר, אני לא ממהרת"
כי עכשו שאין פסיכמוטרי אני יכולה לחזור לקרוא ספרים
כי עכשו שאין פסיכמוטרי אני יכולה לחזור לגיטרות האהובות שלי, ולא לנגן רק דקה וחצי ברגעי ייאוש
כי עכשו שאין פסיכמוטרי אני יכולה אשכרה לראות אנשים באמצע שבוע, ולחזק את הקשרים שהתרופפו
כי עכשו שאין פסיכמוטרי אני יכולה לקיים את הביקורים לכל מי שהבטחתי לו (שחף, סנה)
כי עכשו שאין פסיכמוטרי אני יכולה להשקיע בציור שוב
כי עכשו שאין פסיכמוטרי אני יכולה לעשות את השרשראות שמחכות לי כבר חודשיים
כי עכשו שאין פסיכמוטרי אני אוכל לראות את איתמר יותר
כי עכשו שאין פסיכמוטרי אני אפסיק להגיע לאימונים כמו זומבי
כי עכשו שאין פסיכמוטרי אני אפסיק להגיע בשישי בערב מתה מעייפות
כי עכשו שאין פסיכמוטרי אני אפסיק לענות לכל דבר "כשיהיה לי חיים אני אעשה את זה"
כי עכשו שאין פסיכמוטרי אני חופשיה.
איזה כיף לשים את הספרים מתחת למיטה, לראות את השולחן והמדף מתנקים מכרטסיות , ספרים, דפי תשובות ומה לא.
ואם שמתם לב, אחרי צהריים עכשו, ואני לא עם הראש בתוך הספרים.:)
מאושרת
מנורקה