..."הא לך הטובים בבנינו, נער טהר-חלומות,
ברי לב, נקיי כפים, טרם חלאת אדמות,
וארג יומם עודו שתי,ארג תקווה יום יבוא,
אין לנו טובים מכל אלה. את הראית? ואיפה?
ואת תכסי על כל אלה. יעל הצמח בעתו!
מאה שערים הוד וכח, קדש לעם מכורתו!
ברוך קרבנם בסוד מות, כפר חיינו בהוד...
ראי,אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד!"
**
לעמוד, בפתח הדלת, ליד אמא, להשפיל מבט, לשתוק, להקשיב.
כמו כל שנה.
מחר בבוקר, 11:00, ליד הקבר של אלכס, עם סבתא.
כמו כל שנה.
אני זוכרת ביסודי, בכיכר מול תחנות האוטובוס, את עמודי האבן עם לוחות הזכוכית עליהם. היו כתובים עליהם שמות על חללי המועצה.
אלכס תמיד היה רשום שם, אולי גם אמוץ, אף פעם לא בדקתי.
היינו משחקות שם, ילדות שלא מבינות שלא צריך לשחק מחבואים מאחורי לוחות הזיכרון.
עכשיו אני כבר יודעת.
בעצם כבר אז ידעתי. מאז שידעתי אז הפסקתי לשחק שם. ידעתי והבנתי רק אחרי שהייתי בטקס הראשון של המועצה.
הלכתי עם סבתא, שני אחיי הגדולים, אני חושבת שההורים לא היו, אבל אולי כן, הייתי קטנה.
זה התחיל בצפירה, כל הזרים היו מושענים על עמודי האבן, כל הנוכחים לובשים חולצות לבנות, עם מדבקת "יזכור". חצוצרה, דגל בחצי התורן, סבתא בוכה, נערים בשומר הצעיר שרים שיר עצוב ומנגנים על גיטרה.
מה ילדה קטנה צריכה להבין מזה?.. אולי צריכה להבין הרבה, אבל בפועל, בקושי הבנתי.
נר זיכרון דולק, כמו כל שנה.
מאז שנולדתי, כל שנה אותו דבר.
מספרים סיפורים, שרים שירים, אבל בשביל ילד- זה לא אומר הרבה, הרי רגילים לזה מאז ומעולם, אי אפשר בכלל לזכור שנה אחת שבה לא היינו הולכים בשביל העפר הארוך אל בית הקברות, נעמדים בצפירה, וליד הקבר של אלכס חייל או חיילת בסדיר מחכה לנו. שואל מה נשמע, וסבתא תמיד מספרת שאנחנו הנכדים שלה. כשהדודים היו באים, אז כשהייתי קטנה, סבתא הייתה מספרת לחייל שאלה הם הילדים של אלכס, שליד הקבר שלו הוא נעמד. בשנים האחרונות הם כבר לא באים כמעט. אולי לפעמים רק הגדולה מבין שניהם. אבל גם כמעט ולא.
אני לא יודעת מתי התחלתי באמת להבין.
אני מנסה לחשוב, אבל אני לא מצליחה.
שנה שעברה בכיתי. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי על אלכס, שבכלל לא הכרתי אותו.
אבל ראיתי את סבתא בוכה, עומדת לידי, ואמא מקריאה קטע על אלכס מול כולם, וגם בוכה כי זה קשה מידי לחשוב עליו ולא לבכות.
לא יכולתי לשלוט בזה, יכול להיות שגם לא רציתי. פשוט בכיתי, עם הזרוע שלי על הכתפיים של סבתא, שתדע שזה בסדר לבכות.
לא היה לי איפור. לא רציתי לשים איפור ביום כזה. אומרים שאסור להתגנדר בימי אבל. ולמרות שלא חשבתי שאני אבכה- הייתי עצובה, כבר הייתי מספיק קשורה בשביל להבין שהיום באמת לא צריך איפור.
נכון שזה אולי קצת דפוק, אבל יש בפייסבוק את השאלונים האלה, שאני לא ממלאה מתוך גישה שאולי זה יספיק אם אני לא אגע. אבל היה שאלון אחד, ששאל אם צריך להפריד את יום הזיכרון מיום העצמאות.
זה דפוק, פיייסבוק זה דפוק. אבל זה גרם לי לחשוב.
לא רק שלא צריך להפריד, אני מברכת את ההוא שחיבר בינהם.
מה היה קורה אם זה היה שני תאריכים שונים לגמרי, לא היינו זוכרים, לא היינו מבינים.
בערב יום העצמאות, כשמעלים את הדגל לראש התורן בגאווה, מייד אחרי שבכינו על קרובינו ועל גיבורינו, אנחנו מבינים למה חוגגים את העצמאות.
אנחנו זוכרים שהיא לא באה סתם, אנחנו מבינים כמה היא חשובה ושנפילתם של רבים לא הייתה לשווא, אנחנו יכולים לשמוע את דוד בן גוריון "מכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית, היא מדינת ישראל" בשניות שבהן פרצה המלחמה שחתמה את ההיסטוריה, את החזון, את הערכים ואת העתיד שלנו.
לעמוד היום, בשמונה בערב, לצד דגל המדינה, לכבוד כל אלה הגיבורים.
היום אני מבינה.
יזכור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Bringer of Light