סיפור שכתבתי^
היא הייתה כמו כל ילדה בת 16 עם חלומות ושאיפות.
חשבה שכל העולם לפניה,
שהשמים הם הגבול בשבילה,
שהכל קטן עליה.
תכננה לסיים תיכון,לעשות צבא ואז לטייל בכל העולם.
קיוותה שעד אז, תמצא מישהו שיתלווה אליה,
ולא סתם מישהו.
האהבה הראשונה שלה, זה שאיתו תגשים את כל החלומות שלה,אחד אחרי השני.
היא הייתה בטוחה שהכול הולך לה בדיוק כמו שתכננה,
שלא יהיו מכשולים,
הרי מה כבר יכול להשתבש?.
חוץ מהכאב הזה,
שלא נתן מנוח,
אך תמיד ידעה להרגיע את עצמה ולהגיד שזה שטויות.
אך לא ידעה עד כמה היא טועה.
יום אחרי יום המצב רק החמיר,
הנשימות נעשו כבדות,הפנים חיוורות והידיים רפויות.
המחלה גזלה ממנה עוד ועוד אנרגיות.
כבר לא יכלה לקום מהמיטה.
הייתה תלויה באחרים,דבר שהיה שנוא עליה.
אבל יותר מכל שנאה את הקרחת.
הקרחת הזאת שגרמה לה להיראות כמו חייזר,
כמו יצור לא רצוי שנפל ממאדים,יצור מפחיד.
זכרה את התלתלים הזהובים שהגיעו עד עצם הזנב,ששפך אור על הפנים,
אותם פנים שנותרו יתומות משיער.
הקרחת הזאת חשפה אותה, את כל מה שרצתה להסתיר.
כבר לא היה לה שיער שיגן עליה מהרוע שבעולם.
היא הייתה חשופה.
חשופה ומכוערת.
דמעה החלה לנזול על לחייה הרזות והפצועות.
פעם ראשונה שהיא בוכה מאז,
כעסה שוויתרה,שנתנה לעצמה להישבר.
אבל כבר לא היה לה שליטה על זה.
היא ידעה שכל מה שנותר לה הוא לחלום על החיים היפים שלא יהיו לה,
טיילה בעולם בדמיונה הפרוע,
מחכה למותה,
וכל מה שנותר לה זה לחלום.
המסר : [חחח שיעור ספרות]
תחיו כאילו אין מחר=]
"אנחנו כאן מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק עלינו מלמעלה".
תגובות ?
33> נופר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
