היום,כאילו בטבעיות,עשיתי את התנועה המוכרת,הישנה והאהובה שממלאת ומעצימה אותי,שאחריה החיים שלי כבר לא אותו דבר.
5 דפים שלמים מלאים,מילה אחר מילה שיצרו אוסף של שורות,רגשות.
נהנת מהתחושה שאני יכולה לכתוב מה שעולה על רוחי,בלי לקוות שיהיו לפחות 30 תגובות,בלי לפחד מביקורת וחשיפה אישית.
רק אני,העט הכחול,והדפים.. מין משולש אהבה אין סופי שכזה,כמו משולש ברמודה,כשאתה נכנס אליו כבר אין דרך חזרה.
כאילו מאלוהים הדף התמלא,ואחריו עוד אחד,ועוד אחד,מבלי משים.
מתענגת על המחשבה,שבסוף הכתיבה הדפים יהיו בבטנה של המגירה הסגורה שלי.
"קשה לקום בבוקר ולגלות שאתה לבד בעולם,
שאין בנאדם אחד
שמבין אותך באמת,
אני כבר לא מרגישה שייכת לאף אחד".
"אני כבר לא מרגישה שייכת לאף אחד".
השורה המעציבה הזאת יצאה ללא הרף מהלב שלי לדפים.
נכתבה פעם אחר פעם.
ואני באמת לא שייכת לאף אחד.
חוץ מלילדה אחת בעולם שלא משנה מה,אנחנו תמיד נהיה ביחד.
עם כל השאר אופפת אותי תחושה של אי שייכות ובצדק.
אני לא הולכת להילחם בזה כי זה פשוט ככה,ככה הדברים התגלגלו ועכשיו אני צריכה להתמודד עם זה.
כמו שחכם אחד אמר-"איש איש לנפשו".
"שונאת שהם מרחמים עליי,מנסים לנחם אותי,למצוא נחמה ביצור שיצא להם...מסכנים,כמה שהם לא ינסו זה לא יעזור,ועכשיו נשאר רק זיבולי שכל שהם מוכרים לעצמם.. אני כ"כ מקנאה בו".
אבל השורה שהכאיבה לי הכי הרבה,שהתעמקתי בה שעות ולא הצלחתי להבין-
"אני פשוט שונאת כל דבר שקשור אליי ואל החיים שלי".
אבל מהניסיון חיים הדל שליאני יודעת,שמהרגעים הכי כואבים,יוצאים הדברים הכי טובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
