המ..
"את לא צריכה אף אחד יש לך אותי"
נכון, אני רק שלך.
זה לא שיש מישהו אחר
זה לא שיש מישהו
או משהו
אני רק שלך, ורק שלך..
כאן מתחילה הבעיה..אני שונאת את הצבא
נכון, אי אפשר בלעדיו, אי אפשר איתו.
הוא לקח לי אותך.
במקום לישון איתי, אתה ישן עם הנשק
במקום להתעורר איתי, אתה הולך למסדר
במקום לראות אותי אתה רואה חיילים
במקום לעזור לי אתה עוזר למפקדת.
ועצוב כשאתה במקום בסיס יוצא לך לפעמים בית..
כי הבית שלך זה איתי לא שם..
ואתם. אתם כ"כ הורגים אותי שאתם אפילו לא מבינים.
"אבל אנחנו אוהבים אותך"
מה זה קשור, זה התירוץ לכל החרא שאתם נותנים לי?
לא מקשיבים, לא מתייחסים.. נו בטח קדימה תמותו מהר יותר הרי כביכול אני צועקת עליכם סתם כי בא לי
הרי לא כי אני רוצה לעזור, שתתחילו לטפל בכם. ואתם רק סותמים לי את הפה
הרי לא אתם שתשארו לבד. אלא אני. בספק אם תשאר לי משפחה בכלל עד גיל 18.
כן, אני רוצה לבד אני רוצה פרטיות..בגיל 16 וחצי לישון עם אמא זה לא בסדר.
כשאני בוכה ומנסה לדבר איתכם לקבל עזרה אתם מתחילים לצעוק מה אני בוכה ולא רוצים להבין אפילו.
למי לא איכפת פה? אם לא אני כל הבית היה מזמן קורס כבר. זה עצוב כשההיררכיה במשפחה משתנה..
פלא שאין לי כוחות אחר"כ?
תודה לה' שנתן לי את המלאך שלי..כי באמת צריך להיות איזון פה.
אני מתגעגעת למה שהיה פעם..
לתקופה שהיה לי הכל, והייתי עם חיוך כל יום.
לא התייחסתי לשום דבר רע.. שהדברים חלפו על פניי והיה לי מאת הכח להיות אדישה
אבל הם התחילו ללחוץ וללחוץ עליי..
האנשים הקרובים התרחקו והבעיות המשיכו ללחוץ עליי..
אבל סה"כ אני אוהבת את עצמי.
דבר טוב שיצא זה החיבור שלי לעצמי. כי בסוף אתה החבר הכי טוב של עצמך:)
אבל יגמר. בקרוב מאד. עוד שנה וקצת כשהבית ספר יגמר..אם לא לפניי .
אני אופטימית סה"כ(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
