הבלוג של נועה בהנהלת נועה אברבנאל

לוקחים חולצה שאתם בערך אוהבים, רק לא לובשים אף פעם כי היא גדולה מדי.

גוזרים לה את השרוולים והצווארון.

ומכאן זה רק אופציות להמשך וללבישה:

מרחיבים את פתחי הידיים בעזרת המספריים

מרחיבים את הצווארון. מחליטים אם מעדיפים קדימה פתוח או אחורה, או שניהם.

גוזרים ומיישרים. אני העדפתי אחרוה פתוח יותר.

אפשר ללפף אחורה את שתי הכתפיות בחבל או חתיכת בד, ולעשות חולצת איקס.

אפשר לרקום על שולי החולצה בעזרת צמר כדי להסתיר את הגזירות.

כדאי ללבוש מתחת גופייה צמודה, או, אם אתן אוהבות להראות קצת בטן - עם בייבי דול צבעוני מתחת.

והנה התוצאה הסופית:

וזהו.

להתראות!

איזה כיף זה לחזור למשהו מוכר כמו העיתונות, שנפרדתי ממנה לפני כמה שנים אחרי קריירה קצרה ומיוזעת, ולא מספקת מספיק. חשבתי שלא אחזור לשם יותר. לדד ליינים באמצע השבוע, לאיסוף חומרים ובניית קונספט שבועי, לניסוח הדעות בצורה קצרה ומעניינת בלי להיות ביצ'ית מדי, לדיאלוג עם העורכים והגרפיקאים שלא מבינים למה לנערה כל כך צעירה יש כל כך הרבה דעות על העבודה שלהם.

אז החיים מוכיחים לנו אחרת לפעמים. והנה אני משיקה ממש בקרוב את המדור החדש שלי בעיתון "עת", ששמו בישראל נקרא: בגזרה. ומכאן גם התכלית ברורה: מדור אופנה. השלישי במספר שאהיה חתומה עליו, והראשון שבאמת עובר עריכה קפדנית וחכמה, שלא הייתי רגילה לה בשנות נעורי כשכתבתי מדורים תוך כיתות רגליים ברחבי תל אביב המהבילה וכל ההערות העריכתיות שקיבלתי מעורכי דאז (השם שמור במערכת, אני רק יכולה להגיד שמדובר במומחה בתחומו. שהוא לא אופנה, לא ולא) הסתכמו בהערה אחת שהיתה: תמצאי גם איפה אפשר למצוא מגפיים לגברים. זהו.

אז יהיה מעניין בשבילי לחזור לתחום ישן עם השנים והנסיון, ולמצוא זוויות חדשות וכוחות חדשים.

אם כן, בגזרה, מדור חדש שלי ב"את", יוצא ביום שלישי הקרוב ה-29 לחודש, בדוכן העיתונים הקרוב לביתכם. וכדי לא לבעס עם סתם הודעה יחצנית/נוסטלגית משעממת, הנה קטע שכתבתי ונערך ונקצץ עד דק, וכאן אפרסם אותו בשלמותו. יעני גרסת הבמאי (טוב טוב אני ארד מהעץ). מקווה שתהנו.

ראי ראי שעל הקיר

אז מה קורה באמת באקדמיות הישראליות לאפנה? זה דיון רחב ומלא רבדים, ואנחנו וודאי עוד נשוב אליו, אבל אם לשפוט מתצוגות הסיום של שלושת המחלקות העיקריות: שנקר, בצלאל ויצו חיפה, אין הרבה חדש. כל אחת מהן נעה סביב הממוצע הקבוע שלה, אם מעט יותר או פחות. למה הכוונה? שנקר, כוותיקה והגדולה מכולן, עם מערכת משומנת ומגובה בנותני חסות מרכזיים ושיתופי פעולה גדולים, היא עדיין המשמעותית ביותר. הייבול גדול והרמה לא אחידה אמנם, ויכול להיות שיש מקום לצמצם את הכמות לטובת האיכות. כמו תמיד, הגדול הוא עדיין הכי כדאי, אבל הטיפול האישי נדחק, ורק אלה שמגיעים עם פוטנציאל פחות גולמי מצליחים לעשות שימוש במערכת ולייצר אופנה חדשה ומסקרנת. ויצו חיפה לעומת זאת, הוא האנטי גיבור. הגיבור מהפרוורים שאנחנו כל כך רוצים לראות אותו מפתיע ומפציע, ובכל זאת. קשה היה לשבת בתצוגה של ויצו ולא להרגיש כמו במועדון הומואים סליזי, שבכל רגע עלול להגיח לבמה יובל כספין בתכריכי ויניל וידגים ריקוד אירוטי מהו. מעבר למוזיקת ההאוס המלחיצה, דומה שהבוגרים עשו את השכלתם בעיקר בחופי גואה כשהם תחת השפעת חומרים מאוד מסויימים. מלבד כמה יציאות פחות ויניליות ומסיבתיות, ונאום נרגש במיוחד של ראש המחלקה החדש, לא היו הפתעות. הקטלוג המצוייר שהוציאו לבוגרים בויצו, היה מלא השראה והומור, ואלמלא הסילואטות היו פחות צפויות, הוא היה מנצח את הקטלוג של שנקר, שהרקע האפור עכבר עליו צולמו הדוגמניות עשה עוול לדגמים.

המלצה: להוציא את המגזר הקווירי לחופש, ולהכניס יותר מעצבים מתוחכמים ואלגנטיים לצוות ההוראה. (הערה: יכול להיות שזה מה שהוביל לקיצוץ? לא ידוע:)

ובצלאל, בצלאל. אולי זה אוויר ההרים, אבל נדמה שהנימוקים של הבוגרים גברו על היכולות שלהם. כישורים וורבליים זה אחלה, וזה גם יכול לקדם אותך בעולם התקשורת. אבל השוק מצביע ברגליים. ועם קונספט לא קונים במכולת. ותחשבו על זה :)

החלטתי.

לא עוברת שנה שלפני פסטיבל הקומיקס מדגדגים לי דגדוגי חרטה שלא אופיע עם שום דבר חדש. ככה הוצאנו את סדרית גבירותי ורבותי, אגב.

השנה אין לי את מי להאשים כי אני משתתפת בפרוייקט הקומיקס הפולני ישראלי שייצא בעזרת השם לפסטיבל.

אז מה דחוף לי? לא ברור.

ובכל זאת. יש לי קונספט מהפכני שישנה את העולם!

פנזין בקופסת גפרורים, כשהדמויות הן שני גפרורים שישנים להם בשקט הס פן תעיר, בקופסה.

ומכאן השם: הס פן תעיר.

אגב, כנראה שחברתי טניה שסיימה בצלאל עכשיו תעבוד איתי עם הפרוייקט, אם יהיה לה זמן והיא תאהב את הרעיון.

אלה הם עלילותיהם המאויירות של גפרורי וגפרורה (רעיונות לשמות יתקבלו בברכה כאן)

שאהבתם ותשוקתם עלולות להתלקח בכל רגע ולקטוע את הסיפור!

במה יבחרו הגיבורים? האהבה והמוות, או חיי הבדידות?

קופסת הגפרורים תעלה רק 15 שקל למבקרי הספטיבל, ויש בונוס:

תמונת פפראצי נדירה של השחקנים שמגלמים את הדמויות, בחדר ההלבשה ללא איפור!

בתמונה: גפרורי וגפרורה בחדרם:

אז כבר סיפרתי שיש לנו סטודיו. אבל חיי היום יום מחייבים אותנו להתאים אותו לצרכים שלנו. אנחנו צריכים מקום נחמד לאכול, מקום לארח אנשים ולשבת להרגע ולשתות קפה (סלון), וגישה נוחה ומהירה לכל החפצים שלנו שאיתם אנחנו עובדים כל הזמן. חוץ מהמחשב. קלסרים, מדבקות, ניירות, טושים, כאלה. אז מה הבעיה, יגידו אלה שיגידו, לכו לאיקאה, ותקנו לכם את הריהוט המתאים. נראה לכם באמת? הסטודיו כאמור רק מתחיל לרקום עור ושרירים, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אז מצאנו כל מיני רהיטים וחומרים, ועכשיו התפניתי לשפץ אותם ולארגן אותם במקום. ונעבור לדוגמאות:

מצאתי עצים כאלה שזרקו בשכונה, ותליתי אותם בתור מדפים לדיסקים וקישוטים:

כמו שאפשר לראות הם תלויים בחוטים ולא מוברגים לקיר. זה פטנט מגניב וחזק מספיק, ולא צריך לקדוח חורים ולהתעסק.

לעומת זאת צריך שיהיה מאיפה להוריד את החוטים, ולנו יש במקרה. מזלנו.

עכשיו למגירות. סיפרתי כאן כבר שמצאנו שידת מגירות מגניבה עם מדבקות בבית הספר ממול.

אבל לא היו צירים למגירות והיה נורא קשה להוציא ולהכניס אותן. אז מצאתי בחוץ לייסטים כאלה מעץ, חתכתי אותם ומסמרתי אותם לשידה.

עכשיו אפשר להוציא ולהכניס בקלות, וגם שמתי פתקים על כל מגירה שכתוב בהם מה יש בה. כמה נוח!

מה שמפה ופרחים מפלסטיק יכולים לעשות לפינת אוכל:

והסלון. ספה שמצאנו עם כריות מהבית (שמשמשות גם לתרגול יוגה), ושולחן שעשוי מפלטה שמצאנו שהדבקתי עליה ציור, ובסיס שעשוי מצנצנת גדולה של רדבול.

שבפנים יש מלא סוכריות שנשארו מהמסיבה:

עכשיו אפשר להתחיל לעבוד :)

סיבה לשמחה זמנים ומועדים לששון!! הזוג הצעיר אורי ולוטם החליטו להתחתן וגמלה בליבם החלטה! למה שלא יזמינו אותי, עבדתכם הנאמנה, לעצב להם הזמנה לחתונה? מסתבר ששניהם אוהבים קולאז'ים, ושניהם אהבו את הספר שלי גברת סטארט-אפ. הם ביקשו ואני הסכמתי, כמובן.

אני רוצה לשתף אתכם בתהליך העבודה, היו כל מיני שלבים וסקיצות, הנה התמונות:

בהתחלה הצעתי להם לעשות את ההזמנה בתוך קופסת גפרורים, בצורת סטריפ ארוך ומקופל בזיגזג. הם חשבו שזה קצת טו מאץ'.

אז הלכנו על פוסטר A3 מקופל, שצד אחד הוא תמונה יפה וצבעונית וצד שני פרטים יבשים ומפה.

ביקשתי מהם שישלחו לי תמונות של הבית שלהם, כדי שאוכל להדפיס ולהגדיל חפצים מסויימים, וליצור סביבה מטורפת של הבית שלהם,

חשבתי שכל מי שיראה את זה מ=ומכיר את הזוג והבית שלהם, ישמח לגלות את הפרטים הקטנים והשטויות שיתחבאו שם.

אז התחלתי, לראשונה בחיי, עם סקיצה:

רציתי להשתמש בשיר של נורית גלרון הוא אוהבת אותה היא אוהבת אותו. אבל לא זכרתי את המילים:

אחר כך כתבתי את המילים על ניירות גזרתי והדבקתי לזוג מהתמונה בבית של אורי ולוטם, שקיבלו גם הם מייקאובר חינם על חשבון הבית:

והדבקתי כאן:

המשכתי להשתעשע בגדלים ובצורות להנאתי:

ועוד:

בערך בשש שבע בבוקר, יצא לי הדבר הזה:

שלחתי אותו, שמחה וטובת לב, לזוג הצעיר, והם לא התלהבו. זה לא היה זה.

גזרתי את כל הדמויות מהרקע, בחרתי רקע חדש במקום הלוח שנה: רקע של מפה מדפי זהב, והתחלתי לארגן מחדש את הקומפוזיציה.

נתתי להם שתי אפשרויות, לפני שאני תופרת הכל לנייר. אפשרות א': עם בבושקות למטה:

אפשרות ב': עם הטלויזיות המפחידות והייצור והאופניים למטה:

הם החליטו להחליט על שתי האפשרויות יחד. וזה מה שיצא בסוף:

נחמד לא? אני מאוד מרוצה.

מי שצילם את הפוסטר הוא רן מנדלסון יבדל"א, שקפץ לצלם לנו משהו אחר ומצא מלוכה.

ואמיתי סנדי עזר לי עם הטקסטים ועיבוד התמונה להדפסה.

הזוג מאוד מאושר וגם אני כי יצא אחלה, כן יירבו!

שנה טובה