טוב.. אז אתמול היה בהחלט אחד הימים הפחות טובים שלי בחודש האחרון..
היה לי גם התקף זעם וגם בולמוס. ומרוב תשישות לא יצאתי בסוף.
קמתי בבוקר לחדר הפוך לגמרי - שזה כולל ספל מנופץ, ספרים ומחברות על השטיח, הלפטופ בכלל מתחת למיטה, קפה שפוך.. [שלל מההתקף]
קיצר החלטתי לקחת את עצמי בידיים פחות או יותר, ניקיתי וסידרתי הכל, הלכתי להתקלח, ועכשיו אני מחפשת פרטנר לשיטוטים בקניון רמת אביב.

ריטלין -
אתמול הייתי עם חברה, ובאיזה 9 ככה היא אומרת לי: אני קצת רעבה, אכלתי היום רק קורנפלקס עם חלב.. אני על ריטלין וזה חוסם לי תתיאבון. אני כמובן התעניינתי...
היא אומרת שכשהיא על ריטלין אין לה תיאבון, היא שמחה ואוהבת את כולם, יש לה מרץ לעשות הכל.
קצת מזכיר השפעה של קפאין.
תכלס לא היה מזיק לי לקחת את זה.. לא בגלל העניין של התיאבון אלא באמת בגלל העניין שאני לא מסוגלת לשבת על התחת 3 שעות ולהתרכז. אבל ברור שההורים שלי בחיים לא יתנו לי לקחת כי
1. הם לא יודו בחיים שלבת המושלמת שלהם יש ADHD או וואטאבר
2. הם נגד כללללל התרופות בעולם - רקוטן [מזל שאני אל צריכה], ריטלין קונצרטה אדוויל מה לא

לונג סטורי שורט אמרתי לה תני לי פעם לנסות אני רוצה לראות איך זה משפיע עליי.. עוד חצי שנה אני עושה מה בראש שלי וההורים שלי שילכו.. [:

אפשר בבקשה -
לסיים את השנה הזאת
לסיים את הבגרויות
לסיים את המסיבת סיום, הנשף
לא לראות יותר בחיים את האנשים האלה
עם השלום הצבוע, או במקרה שלנו ה- 'הייייייייייייייייייי' או ה'מה קורה?'
כאילו, למי באמת אכפת מה קורה?

לא, כי פשוט כשאתה עובר ליידי ושואל אותי מה קורה [האתה, אגב, רנדומלי לגמרי]
אני יכולה לענות לך את האמת
"הכל חרא, תודה ששאלת. לא אכלתי כבר שלושה ימים, יש לי מגרנות שדופקות לי ברקה שמאל, הבטן שלי נפוחה כמו לוידעת מה ולא הצלחתי לישון כמו בנאדם כבר שבועיים. מה איתך?"
או
שאני יכולה לחייך ולהגיד 'אחלה'
ואין טעם לשאול מה איתך
כי אתה כבר במילא הרבה מאחורי הגב שלי
ותכלס, לכל אחד אכפת רק מה קורה עם עצמו
לגיטימי
אני אגואיסטית, אין מה לעשות
וזה משהו שאני לא אומרת אפילו רק פה
אנחנו חיים בעולם רע.
שכל אחד ידאג לתחת שלו

עריכה:
אין דבר יותר מרגיז ממסרים סותרים מבנים.

שוב המגרנות האלה שדופקות ברקה השמאלית
שוב כל כך הרבה כדורים
שוב אני מנסה לתרץ לעצמי שזאת הסיבה שלא עברתי ירפ"א
שוב אני מוכיחה לעצמי כמה שאני לא יכולה להתמודד עם כשלונות

שוב מגיע יום שישי והחוסר אונים הזה, כמה שאני שונאת ימי שישי
ושוב, תודה אלוהים, שנתת לי חברות שלא מבינות אותי בשיט.

אם היה אפשר להסתובב כל היום עם פחית דיאט קולה ביד ולקנות תכשיטים, אולי החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים.
אבל תכלס, אפילו אני כבר יודעת שבאמת שאין לי על מה להתלונן.

באמת שאם סיגריות לא היו כ"כ מסריחות הייתי מעשנת.