בוקר של שבת,
לאחרים זה לא אומר כלום כאן, אבל בשבילי זה זמן מצויין לחדר כושר.
הסבירות שאפגוש כאן MOT (חבר שבט) שאמני דווקא לא מכירה היא גבוהה.
מיד כשנכנסתי קלטתי בקצה העין, על מכשיר הריצה, גברבר חמוד שנראה שיש פעילות ערב במכנסיו כשהוא צועד/רץ...
מה קורה לכם גברים שלי?! האם בכל העיר פשטה השמועה לפני כמה שנים שיש אחת שאוהבת לראות אלכם בפעילות ספורטיבית עם תחתונים רפויים (או בלעדיהם) כך שהחבר שלנו ירקוד שם מצד לצד?
בכל מקרה - נראה שלגברבר על מכשיר הריצה אין תחתונים, או שהם רפויים, או שמה שיש לו כל כך כבד שזה מצליח להזיז אותם מצד לצד בריצה.
קיוויתי שהבחור בסשן של חימום על המכשיר לפני אימון ולא בריצה של הרגעה אחרי אימון.
לחכות למכשיר שיתפנה לידו זה שקוף מדי, ואני עלולה גם לפספס אותו... ועם זאת - בכל זאת באתי להתאמן - אז ברגע שאעלה - לא ארד עד סיום החימום...
אלהים נמצא בפרטים הקטנים, יש מכשיר שהתפנה בקצה השני של שורת המכשירים, חישוב מהיר של הנתונים ואני מחייכת לעצמי בפנים,
ירדה ממנו בחורה עגלגלה... כל שכשפתאום תראה אותי - זה העלה לי את הערך... וגם שדה הראיה ביננו מושלם! לא צריך לפזול הצידה אליך לראות את אתה מסתכל עלי... אני רק צריכה להסתכל קדימה אל המראה שממול!
וככה כמה דקות של הליכה ומהירות מתגברת... אני מסתכלת לכיוון המראה. ממש מקוה שתסתכל שמאלה, אלי... (לא למראה! זה יחשוף אותי) למרות שאני דרוכה למקרה שכן תסתכל דרך המראה - ואז אעשה כאילו אני בדיוק סוקרת את חדר הכושר!
עוברת דקה או שתיים (נראה הרבה יותר), אני כבר בקצב ריצה ואז אני רואה שהסתכלת שמאלה! בהתחלה מבט קצר! וגם אתה עושה את עצמך כאילו אתה "סורק" את החלל, ואז אתה מביט יותר זמן... אני רואה אותך בוחן אותי!
אם היתה לי גישה למח שלך - הייתי מקליטה וזה בטח היה נראה ככה:
מנעלי ההתעמלות הצבעוניות שלי, דרך השוקיים של שרועדים בכל פעם שאני פוגעת בקרקע! הירכיים שלי (זו נקודה שקצת מביכה אותי... אבל הנה כבר כתבתי.. נמשיך הלאה), לבטן שלי (אתה אוהב שיש קצת בטן נכון?!!?) ולשדיים הקופצים שלי! (אני לא אוהבת רק סטרפלס לחדר הכושר, קודם כל כי זה צמוד מדי ומבליט מדי (עם הטייטס אין לי בעיה) וגם כי הם לא גדולים אבל עדיין קופצים - אז עם החולצה המנדפת זיעה שיש לי - זה נראה שזה קצת מסתיר. הם מחליקים בתוכה מעלה מטה...)
אתה מתפנה לסמארטפון שלך. זה כל כך לא מקצועי!!! מי מתעסק בסמארטפון בזמן אימון?!?! אתה מתופף עם אצבעותיך על המסך, גולש או מקליד משהו, אני מדמיינת לעצמי, אם רק היה אפשר שתהיה לך שם על המסך תמונה של השפתיים והדגדגן שלי (או סתם של מישהי אחרת או אפילו איור דיאגרמי)... ושאני ארגיש את התיפופים שלך... תוך כדי ריצה אני מרגישה שהדם זורם לאיזור שאמור להיות מנטורל כרגע... אבל זה נעים לי...
כשאני פוקחת עיניים (לא יודעת כמה זמן רצתי איתן עצומות עכשיו...) אני רואה אותך בוהה בי מבעד למראה! גם אתה קלטת שיש מראה.. אתה מחייך. אני מחייכת... וממשיכה לרוץ "קשה להשגה". תפוס אותי.. מדי פעם אני מגניבה מבט.. החבילה שלך גדלה! בטוח גדלה! אני לא מדמיינת!!!
אתה מסתכל ימינה ושמאלה לראות אם רואים
ואז למראה לבדוק אם אני מסתכלת - ואני מסתכלת!, כן אני רואה... ואז בלי בושה אתה פשוט מכניס יד ומסדר אותו!
משכת אותה למעלה - זהו - הוא לא זז ימינה או שמאלה יותר... כנראה המשיך להזדקר ועכשיו הוא מצביע למעלה.
המכונה שלך מאיטה. עכשיו אני במתח - סיימת אימון או התחלת אותו?!
המכונה שלך עוצרת. אתה כבר לא מסתכל לכיוון שלי, לא הגנבת מבט לבדוק אם אני מסתכלת, לקרוץ, להנהן עם הראש, לנפנף לשלום משהו?! :-( ירדת מהמכונה ונעלמת לכיוון היציאה/שירותים/מלתחות/עמדת קבלה.
באסה! והדקות עוברות... האמת, לא בא לי להתאמן היום כבר (מרגישה מחנק מגוחך בגרון בעודי מקלידה את התחושה)
הדם כבר עוזב את המקום שממילא לא אמור היה להתרכז שם, אבל השרירים שלי רפויים ולא מהסיבה הנכונה. עוד חמש דקות אני מסיימת את החימום, מנגבת זיעה עם המגבת הקטנה שלי, לא אלכלך את הגדולה שבתיק, אארוז את עצמי ואבוא בערב, או מחר, או בשבוע הבא, אם בכלל..
לחלק השני
שירה (אולי שם בדוי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הצופָה (שירה)
