מבאס!!!
לפני כמה ימים רשמתי פוסט ענק (ובלי להשתחצן - די אהבתי את מה שיצא)
על חוויותיי (המיניות איך לא) במהלך ריצת יום שישי. מין זכרון שכזה.
אבל דווקא בשמירה התרסק האקספלורר, ואיתו כל מה שכתבתי.
כמו שפעם כתבנו "הופ נפל העפרון וזהו סוף הזכרון".
(מי שיכתוב לי "פעם הבאה תכתבי בוורד ורק אז תעבירי לכאן" או שלל טיפים - אני אמחק לו את התגובה... אני נשבעת :-)
ובכן,
אינני יכולה שלא לספר לכם בכל זאת, אז אעשה זאת (יחסית) בקצרה.
ביום שישי בבוקר יצאתי לריצה הכמעט יומית בפארק. לשמחתי, ותיכף תקראו למה, הפעם יצאתי עם חזיית ריצה שמחזיקה את שני השעשועים שלי.
בשלב מסויים ראיתי זוג מעלי נייקי יפיפיות חולפות על פניי. קיוויתי לראותן שוב (כי הן מעידות משהו על בעליהן לא?). וכך, תוך כדי הסיבוב השני שלי, שוב צצו נעליי הנייקי מעבר לסיבוב, לא ניתן היה לפספס את נעלי הנייקי האלה, נעליים צבעוניות כאלה שעוד לא ראיתי. הנעליים היו מחוברות לגברבר חמוד שרץ מולי, לפעמים אני מסתכלת עליהם ולפעמים לא - זה הרי עניין של כימיה בין-אנושית.
הפעם היה לי קצת יותר זמן להסתכל ולבחון (הם עושים הרי אותו דבר...) מהנעליים (המדהימות כבר כתבתי?) המשכתי לשוקיים ולירכיים – איזה שרירים מעוצבים. מזדעזעים בכל נגיעה בקרקע אבל firm כאלה. מכיון שהוא כבר התקרב יתר על המידה ולא רציתי להיתפס בשעת מעשה, חלפתי על פני האיזור החשוב ועברתי לשרירי הבטן והחזה - שהיו פחות או יותר גלויים בגלל הרוח שהצמידה את החולצה ארוכת השרוולים לגופו. מיהרתי להרים את מבטי לכיוון הפנים שלו, כדי לבדוק אם נתפסתי, ולהרגעתי הוא לא הסתכל לעברי, אבל יש לי תחושה שפספסתי במאיות שניה את המבט שלו עליי. (הרגשה שכזו).
כשסיימתי את הסיבוב השלישי שלי, ועברתי את נקודת המפגש - הוא לא חלף על פניי. זה קורה לפעמים בגלל קצב ריצה, שנקודות המפגש בין שני רצים נגדיים משתנות. אבל בד"כ הם מתקדמות לכיווני – כי הם רצים יותר מהר. הפעם – כמעט סיימתי את השלישי והוא לא הופיע, הרגשתי תחושת פספוס. זה לא שהייתי נותנת לו לקחת אותי לשיחים (או לדירתו) כדי לבצע בי את זממו (או בו את זממי), אבל רציתי רק עוד פעם אחת, להשלים את הבדיקה שלא הספקתי לעשות. לבדוק את החבילה. כמו אצל הכדורגלנים, כשהם רצים והיא זזה מצד לצד – ככה זה גם אצל הרצים החצי מקצועיים בפארק – וזה תמיד די חמוד וסקסי.
רציתי – וקיבלתי. אפילו יותר ממה שציפיתי או חשבתי לראות. משהו כנראה עיכב אותו בשלב מסויים (אולי עצר לסדר משהו שזז מהמקום?) הפעם הנעליים לא צצו בדיוק מעבר לעיקול, אלא בלטו לי די מרחוק. והיה לי מספיק זמן להתכוונן על איזור הבדיקה, לכוון פוקוס ואם הייתי יכולה – הייתי מקליטה ומראה לכם את שראיתי.
בהתחלה, כשהוא עוד היה רחוק, יכולתי לראות שהחבילה אכן מתנדנת וזזה מצד לצד... אבל ככל שהוא התקרב – הבנתי קצת יותר מדוע כל כך רציתי כנראה לראותו שוב.
זה היה נראה שהוא לא לובש תחתונים! בחיי, זה לא בגלל שהחבילה זזה מצד לצד – אני מניחה שזה טבעי שתזוז. רק שהרוח הנגדית הצמידה את מכנסיו הקצרים לכלי-זינו כך שממש יכלו לראות את קווי המתאר שלא ממש השאירו מקום לדמיון.
שמחתי שהפעם רצתי עם תמיכה – כי נראה לי שהפטמות שלי התעוררו וכמעט ופרצו החוצה.
הספקתי להביט על פניו – וכן, אני יכולה להשבע שהיה לו רבע חיוך, כמו של המונה-ליזה. אפשר אולי לחשוב שזוהי עווית של מאמץ, התנשפות או נשימה. אבל מכיון שאין סיכוי שאראה אותו שוב (וגם אם לא – אז אולי לא נורא) אני מרשה לעצמי לדמיין שהוא דווקא כן תפס אותי בשעת מעשה.
השאלה מי מבצע פשע גדול יותר? אני – שבוחנת את הטבע? או הוא שלא אורז את הטבע שלו כמו שצריך?
חיפשתי להביא לכן תמונה של מה שראיתי – חיפשתי see through shorts ושלל מילות חיפוש דומות, וכל מה שמצאתי היה דווקא ממשפחת ההלבשה התחתונה. אז רק להבהיר - בפארק זה לא היה שקוף - אלא פשוט מספיק דק כדי שאראה את קווי המתאר.
אז תנסו לדמיין (לא שיישאר הרבה מקום לדמיון) ותהנו.
ובאותו אתר, מצאתי כבר עוד כמה דברים שבהזדמנות אכתוב גם עליהם, אבל אתן מוזמנות לגלוש ואולי לקנות ליקיריכם...
למשל התחתונים השובבים האלה:
או ה"ממש יצירתיים" האלה:
מקוה שתהנו.
אני נהניתי מההופעה המקורית (הבחור מהריצה - זוכרות?)
ועכשיו נהניתי לצפות ולהזכר - לפחות בערך.
אם תמצאו תמונות שיסבירו טוב יותר את מה שראיתי - אתן מוזמנות לכתוב לי.
פתאום מצאתי באיזה בלוג אנימציה ששמדגימה מה שראיתי...
אז כזה - והרץ שהיה מולי היה חתיך הרבה יותר!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הצופָה (שירה)
