הלוואי שאני אצליח להגיע לרמה הזאת של הביטוי העצמי. נראה לי שאני בחיים לא אצליח. או שזה פשוט חלק מזה שאני כלכך רוצה אהבה. זאת אומרת, אהבה של... חבר. אבל אני לא רוצה חבר. אני פשוט רוצה אהבה.
זה לא מסתדר כי אני זה אהבה, החיים שלי אהבה, אבל אני צריכה שתהיה לי דרך מספיק מוחשית לבטא את האהבה הזאת שבי. ועם חבר זה... גלוי יותר.. זאת אומרת, זה ברור, לי לפחות, שאם הם חברים הם אוהבים אחד את השני, והם יודעים את זה. וכן, דווקא אהבה כזאת. כי אחרת הם לא חברים, הם פשוט ידידים קרובים מאוד ואוהבים מאוד, אבל לא באהבה הזאת.
לא יודעת, אני לא באמת יודעת אם זאת הסיבה האמיתית לעובדה שאני רוצה כזה סוג של אהבה, אני פשוט יודעת שאני רוצה אותה. וגם את זה הבנתי ממש לא מזמן.
שמו לי גומיות היום. שבוע הבא ישימו לי קוביות. אוו מייד גאד! ה' ישמור.
טוב, נראלי שזה לא יראה כזה רע... טוב, לא משנה.
מחר יש פגישה עם רונן וסמדר בקשר לעתיד שלי. וואו, איזה יופי! נשב ונדבר עליי!...
אני מקווה שאני לפחות אצליח לתקשר בצורה נורמאלית, בהתחשב בעובדה שזה יהיה בשמונה וחצי בבוקר.
באמת, הלוואי שהמילים יצאו לי טוב. פשוט הלוואי. בעז"ה.
האמת היא שאני חייבת לכתוב לעצמי לפני הפגישה מחר. כן, כדאי, יעלי...
טוב, נראה לי שעדיף שאני אפסיק לדבר לעצמי ואלך לישון במקום לבזבז את הזמן שלי. אני כלכך מטומטמת. לא נכון! די! אוף, למה אני אומרת את זה כל הזמן? טוב, אני יודעת שבאמת זה לא נכון... אני מקווה שאני יודעת...
אני מצטערת שהפוסט הזה היה כלכך הזוי ולא ברור, אני באמת עייפה, ועכשיו רבע לאחת, אני פשוט עושה את זה לעצמי כל פעם מחדש...
טוב, פשוט- לילה טוב!