טוב, אז אני פה, מסתבר.
כותבת פוסט, מסתבר...
פסח. הו, די, אני לא רוצה שייגמרררררררררררררר
אני פשוט הולכת לנחות נחיתה כלכך כלכך כואבת, שאני מקווה שאני אחלים. סתם, ברור שכן. אני פשוט צריכה לשתוק ולהגיד תודה ענקית על זה שיש לי את כל התמיכה המטורפת הזאת, ואם אני ארצה, אני אוכל גם להשלים ת'בגרות בשנה הבאה. אבל אני כלכך לא רוצה. אבל אולי אין לי ברירה. לא נכון. שתקי!!
פשוט את המתכונת של עוד שבועיםם אין מצצצב שאני אעשה.
בעז"ה (בעז"ה בעזה" בעז"ה!! הו! אני צריכה עזרה!!) אני אוכל פשוט (סוג של פשוט) לעשות סיכומים על הכל כדי שיהיה לי איזשהו מגן, ונקווה שהביצפר יעשה לי איזה קומבינה(עלק) עם המתכונות, כדי שאני אעשה את הכל במרחווי זמן קרובים, כדי שאני לא אחנק. כדי שאני אוכל עוד לנשום.אוי ה'. יהיה טוב. מתי? סתם. לא נכון. אני סתם מקשקשת. אני עושה את זה הרבה מידי בזמן האחרון.
פשוט בשבועיים האלה של הניקיונות ושל פסח, כלכך חייתי בעולם אחר. התעלמתי מהמציאות. כמה שהיה לי כיף.
וגם כ-לל השבוע האחרון לא הייתי אצל רופאים. וואו, כמה שהשבוע נראה אחרת.
ואני כלכך רוצה להמשיך ככה, ובכל זאת לנחות. להמשיך לצחוק, להנות, לבלות, להיות אני, וגם לעשות את כל מה שצריך.
איך אני אעשה את זה. יו, אני פשוט לא יודעת. ההתחלה. ההתחלה זה הקטע הקשה. איך אני פשוט אקח תנ"ך- ואתחיל ללמוד בשיטתיות. השיטתיות היא הקטע. העובדה שאני לומדת את בשביל בגרות, ושאני צריכה לדעת את מה שהם רוצים שאני אדע, בדרך הם רוצים שאני אדע. אי שונאת את זה. איכס. כאילו- זה תנ"ך זה הדבר הכי קדוש ועמוק ומדהים ואמיתי שאפשר ללמוד, והופכים את זה לבגרות. כלכך הופכים את זה. כי לומדים כדי לגמור, כדי להספיק. כדי לחרוש ולהיות מוכנים לבגרות.עלק. אני לא חושבת שאני אי פעם אהיה מוכנה לבגרות הזאת. ושוב אני מקשקשת. כנראה שאני צריכה גם לקשקש קצת מידי פעם.
לא היית בים. ל א ה י י ת י ב י ם. אני פשוט לא מאמינה. איך אני עושה את זה לעצמי. סוג של לעצמי, כבר חצי שנה אני מדברת על זה שאני חייבת כבר ללכת לים. אחרת אני פשוט לא אוכל להמשיך לחיות.
כמה שאני אוהבת את הים.ים...
נראה לי יום אחד בשבוע, שבועיים, שנה הקרובים, אני פשוט לא אחזור לבצפר אחרי שאני אלך לרופאים, ואני אסע לים. לבד. מה אכפת לי. זתומרת ברור שאכפת לי. אני רוצה לבד. ללכת לים. לא כדי להשתזף, לשחות, להתחרפן. פשוט כדי ללכת לאורכו, ולהנות. להתמלא. אתה פשוט מרגיש שהוא מעביר לך כוח. הוא אוהב אותך בחזרה. וכל הזמן רק מנסה לקחת אותך אליו, פנימה. ואני אשיר לעצמי. ואולי אני אכתוב, עם הרגליים בתוכו, והעינייים בתוכי. ואני לא ארצה ללכת. רק להשאר. לתת לו לחבק אותי. וללכת לישון. וכמה זה הזוי, שהוא גם יכול להרוג. שאני לא יכולה לתת לו לחבק אותי, שיש גבול לדבר הענק הזה, שלא רואים, ולא רוצים לראות את הסוף שלו. וכמה שאפשר ללמוד ממנו כלכך הרבה. הוא יודע גם לכעוס, גם לאהוב. וכשהוא כועס, הוא כועס עד הסוף. וכשהוא אוהב, הוא אוהב עד הסוף. כמו שאתה מרגיש שאתה צריך שיאהבו אותך. בכזאת הקשבה מטורפת, ועדיין הוא הוא. למרות שהוא מקשיב רק לך. אבל נותן לרע לטבוע. לא לצוף.
וואו. פרקתי. איזה כיף. איזה כיף.
רק שיהיה לילה ט ו ב. ויהיה טוב. באמת. יהיה רק טוב.שרק יהיה טוב. אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
