הייי : ]
או יותר נכון היי : /
חח למה :/ ?
כי נמחק לי פוסט שלם שעבדתי עליו המון המון ואתם ממש שימחתם אותי והגבתם בערך 70 תגובות והכל נמחק : (
וגם המבצע . אני ממש ממש ממש מצטערת ולכן אני אעשה מבצע חדש עם עוד יותר הרבה מקומות כדי שכווולם יוכלו להרשם.
אני ממש ממש מצטערת . לכן אצטרך לשים את פרק 4 ופרק 5 ביחד.
פרק 4 מהפעם הקודמת ופרק 5 מהפעם הזאת.
פרק 4 :
זה הגיע מלמטה. ירדתי מהר למטה ושם ראיתי את נולי. הכלבה של השכן. היה לי עצוב בלב לראות אותה שוכבת על המדרכה. לא ידעתי מה לעשות. חשבתי על כל מיני דרכים לעזור. להתקשר? לדבר עם השכן? אבל לא רציתי פשוט רצתי בחזרה למעלה להגיד לאמא שלי.
"אמא! אמא!" צעקתי תוך כדי עלייה במדרגות .
"כן? למה ירדת?" אמא שלי שאלה.
"את.. את..." התנשפתי.
"את לא מבינה... הכלבה... נולי.. מתה"
"מה? מה זאת אומרת מתה?" היא עשתה פרצוף מופתע.
"כמו שזה נשמע- מתה. לא שמעת מקודם קול של פצצה שבאה מלמטה?"
"לא. הייתי במקלחת" היא אמרה.
"צריך להגיד לחיים" חיים זה הבעלים של הכלבה נולי. כל השנים הוא חי עם נולי לבד ומה עכשיו אני אגיד לו שהכלבה שלו מתה? הוא יתאבד אם אני אגיד לו דבר כזה. אני אפילו יכולה לחשוב על הסיכוי שבגיל שלו הוא יקבל התקף לב.
"לא לא אמא! אל תגידו לו!"
"חייבים" היא אמרה לי ואני התעצבנתי.
"את לא יודעת מה הוא יכול לעשות! הוא יתאבד!"
"לא הוא לא, מותק. אני הולכת להגיד לו". היא התקדמה לעבר הדלת ואני הלכתי איתה. רציתי לראות איך חיים יגיב למרות שמאד רציתי לעצור את זה.
-נקישה בדלת-
"מי שם?" חיים שאל.
"זאת מירה השכנה"
-הדלת נפתחה-
חיים עמד שם בחיוך. "כן? במה אוכל לעזור?" הוא שאל.
"אוקיי, רציתי להגיד ש..." אמא שלי התחילה.
"נגמר לנו הסוכר, אפשר בבקשה?" התפרצתי. פשוט לא יכלתי לראות את התגובה של חיים המסכן.
"כן, בטח" הוא הלך להביא ובנתיים אמא שלי הסתכלה עליי במבט זועם.
"למה עשית את זה? הוא במילא ידע. עדיף שעכשיו" היא לחשה לי ובידיוק חיים הגיע.
"הנה הסוכר"
"תודה חיים" אמא אמרה.
"אין בעייה. מתי שאתם צריכים"
-סגר את הדלת-
"נעמה אני מאד כועסת עלייך"
"למה?"
"הוא במילא צריך לדעת מתי שהוא. את רוצה שהוא ידע אחרי שבוע שהכלבה שלו מתה?"
"עדיף" אמרתי.
"למה עדיף? מה עדיף בזה?"
"עדיף. פשוט עדיף" התעייפתי מלדבר איתה והלכתי לחדר שלי.
שיעמם לי. הבטתי בחדר שלי שהיה מסודר יחסית. בדרך כלל הוא מבולגן לגמרי. אי אפשר לראות כלום. החלק שאני הכי אוהבת בחדר שלי זה את פינת האיפור שלי, למרות שאני לא מרבה להתאפר. אני אוהבת לסדר את האיפור כל פעם בצורה אחרת לפי מצב הרוח שלי. הלכתי והתחלתי לסדר.
פתאום הטלפון צלצל.
"הלו"
"נעמה?"
"כן. מי זה?"
"היי. זה גיא"
"אה.... גיא, גיא?" אוף איך תמיד זה קורה לי.
"מה? גיא. נפגשנו ברחוב" ידעתי שזה הוא אבל איך הוא השיג את המספר טלפון שלי? מוכשר.
"אההה.. גיא הזה. הייי מה נשמע?" רק עכשיו התחילה השיחה. אני פשוט לא האמנתי.
"בסדר" הוא אמר "רציתי לשאול אותך אם את עדיין רוצה ללכת איתי מחר" הוא המשיך.
"בטח שכן" עניתי.
"טוב אז אני יראה אותך"
"אוקיי ביי.." אמרתי .
-ניתוק-
זה היה מוזר. לא הבנתי מה קרה ואז שוב צלצל הטלפון והייתי בטוחה שזה גאי:
"גיא? זה אתה?"
"מי זה גיא?"
הקול נשמע לי מוכר ופתאום זיהיתי. פשוט לא האמנתי שזה היה הוא.
פרק 5 :
"אממ.. מי זה?" רציתי לוודות ואז.. השיחה נותקה! מישום מה. לא הבנתי מה קרה. הרגשתי נורא ומה זה פחדתי. פחדתי שהוא יחזור! כן יחזור! כל שנייה שהוא היה פה סבלתי.
"מי היה בטלפון?" אמא שלי שאלה
"אהה, לא זה סתם, חברה"
"אה, שיר?" היא החליטה לחקור אותי או מה?
"כן"
"אה טוב" אולי היא דאגה לי, אני לא יודעת.
התיישבתי על המיטה שלי וחשבתי. חשבתי על הכל. כמה דברים קרו בכזה קצת זמן. הכלבה של חיים, הטלפון, המקרה של שיר, גיא. וואי, נכון, גיא. לפתע נזכרתי, זה היה באותו יום. באותו יום הייתה הפגישה עם גיא. למרות שהיה לי המון דברים נשכבתי על המיטה וחשבתי. הייתי חייבת קצת זמן לעצמי לחשוב על הדברים. זה היה נראה לי לא הגיוני שדווקא לי צריכים לקרות המקרים האלה.
אתם בטח סקנים מי היה בטלפון, אז אני אגיד לכם. זה היה דויד, הוא היה פעם חבר של אמא שלי. לפני שהיא התחתנה. היא סיפרה לי שהוא היה איש מגעיל ולכן היא נפרדה ממנו והוא לקח את זה קשה. מאז הוא לא הרפה ממנה לשנייה. הוא התקשר, בא אלייה כל הזמן וכשהוא שמע שהיא מתחתנת הוא השתגע. אבא שלי יודע מזה. הוא יודע שיש בן אדם שקוראים לו דויד, אבל הוא לא יודע שזאת הסיבה שהוא כל פעם מבקר. הוא חושב שדויד הוא איש עסקים מצליח שאין לו מה לעשות בחיים חוץ מלעבוד. אוקיי אז נמשיך, דויד המשיך והמשיך להציק עד שהפסיק! ברגע שהוא הפסיק הרגשנו הקלה גדולה, כאילו שירדה ממנו איזו שהיא אבן גדולה שהייתה עלינו שנים.
-טלפון-
"הלו?"
"נעמה?" זה היה שוב הוא! אני חושבת...
"זה אלעד" פוי, הייתי בטוחה שזה שוב הוא. זה היה ילד מהכיתה שלי. לא הבנתי מה הוא רצה.
"היי"
"היי רציתי להגיד לך שהיום יש מסיבה בבית שלי ואת אחת מהמוזמנות" מה? מה אני מתכוונת לעשות עכשיו? להגיד כן? לא?
"אה, תודה אלעד אבל..." חשבתי. להגיד לא?
"אני אחשוב על זה כי אולי אני הולכת"
"אה טוב, רק שתדעי שמספר המוזמנים הוא מוגבל ואת צריכה להודיע לי עד חמש" הוא אמר.
"אוקיי ביי"
-ניתוק-
לא האמנתי! מה עכשיו מסיבה? בכזאת קלות? מזמין אותי באותו יום? אני יכולה להשתגע! התקשרתי לשיר.
-חיוג-
"הלו?" שיר ענתה.
"היי שיר מה נשמע?"
"בסדר, כרגיל" היא ענתה לי.
"טוב, תקשיבי את לא מבינה מה קרה"
"מה?"
"אלעד הזמין אותי למסיבה בזמן שאני אמורה לצאת עם גיא"
"מה? באמת? אוי..." היא הבינה אותי. היחידה שיכלה להקשיב לי במצבים האלה.
"מה אני אעשה?" שאלתי ביאוש.
"אני מציעה לך ללכת עם גיא" היא אמרה לי.
"למה? אבל המסיבה הזאת יכולה ממש לשנות לי את המצב בכיתה. מילדה חנונית מסרוחית אני יכולה להפוך בשנייה למלכת הכיתה"
"את ממש מגזימה" היא אמרה לי.
"למה מגזימה? זה באמת יכול להיות"
"זה לא, כי ילדים לא בתוך שנייה יהפכו אותך למלכה והכל..."
"אוקיי, אני ממש לא יודעת" אמרתי.
"טוב אני אדבר איתך יותר מאוחר" היא אמרה לי.
"ביי"
-ניתוק-
לאחר כמה רגעים נשמעה דפיקה בדלת. באתי לפתוח ואת מי אני רואה בדלת?
"דויד מה אתה עושה פה?" .....
מהפרק הבא:
"מרוב צער הוא נשכב על המדרכה..."
"שמעתי אותם מדברים בסלון..."
"איך הסתבכתי בזה? מה אני אעשה עכשיו?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רותם | עוד סיפור אחד ודי